אסקימו לימון לנצח

"גרין דיי" ניסו ליצור את האלבום הכי בוגר שלהם, אך קשה מאוד להאמין להם

"גרין דיי" היא שלישייה המזכירה ברוחה את החבורה מ"אסקימו לימון", רק שיש מספר הבדלים דקים: הם אמריקנים, עשירים והם מכנים את עצמם פאנקיסטים.

לא קל להיות פאנקיסט רב ממון כמו בילי ג'ו ארמסטרונג – מנהיג להקת "גרין דיי". לפני מספר שנים, כשהיה צעיר פוחז וחסר נימוס, הוא כתב ושר המנוני התבגרות זועמים למחצה שעסקו באוננות, סמים ומרד בהורים המרובעים, ואפילו התעשר בזכותם. הוא ניהל חיי הוללות נטולי דאגה, ניסה כל תאווה אנושית אפשרית ורכש אי אלו אחוזות ברחבי אמריקה. בסוף הוא היה צריך להתייצב בפני האמת הקשה מכל: הצורך להקליט אלבום רוק-פאנק חדש.

הבעייה שלו הייתה שהוא כבר לא ילד מזיל ריר, אלא איש משפחה בן 28. בגילו ובמעמדו לא קל לכתוב על מין מזדמן עם המורה לפסנתר. לרוב, כשמתקרבים לגיל 30, מערכת הדימויים שעוטפת את סביבת החיים מגוונת ורצינית יותר, וארמסטרונג יודע זאת, ולאחר שהתחבט בשאלות קיומיות מטרידות אלו החליט להתבגר.

 

מומו, בנצי ויודל'ה

 

"גרין דיי" החלו את דרכם כלהקת רוק-פאנק, אך יצגו את הצד הקליל יותר של הז'אנר, למרות שהם בטוחים שהם להקה מאוד רצינית. המוזיקה שלהם, כמו זו של "נירוואנה", הורכבה מהמנוני נעורים שהתריסו וביקרו את תחלואי השגרה המייאשת, אבל בניגוד לקוביין וחבריו, "גרין דיי" באמת דמו באופיים למומו, בנצי ויודל'ה – רוויים בהורמונים, בריאים ומטופשים, ללא היכולת להפוך את האובססיביות שלהם לשירים עמוקים באמת.

ארמסטרונג, כפי שהעיד על עצמו בראיון שנתן ל"רולינג סטון", ידע את זה ולכן החליט שהאלבום החדש יהיה שונה מקודמיו. הוא אומנם תיעד כבעבר דימויים של תרבות הנוער האמריקנית, אבל הוא גם כתב את האלבום הביטלסי האבוד שלו. כלומר, הוא עשה את אלבום הנעורים הכי בוגר שלו עד כה. כביכול, מוזיקה פרובוקטיבית, אך פגיעה. הוא הצהיר שאלבומם החדש הוא הטוב ביותר שלהם, אולם לטעמי מדובר באסופה של שירים שמנסים להפוך את "גרין דיי" למה שהם לא יהיו לעולם. ואכן, לא רק שהאלבום אינו מלהיב, הוא סובל מחוסר אותנטיות. אחרי הכל, מי יכול להאמין למיליונרים צעירים המנסים להתריס נגד תחלואי החברה?

 

מי האויב?

 

האויב באלבומם החדש של "גרין דיי" היא המערכת המדכאת (ארמסטרונג vs הקפיטליזם), אך גם הניכור, הבדידות והשיעמום. כלי הנשק למלחמה באויב הם, כמו תמיד, גיטרה-בס-תופים יעילים, אבל הלחנים חלשים ברובם והמילים נעטפו בקלישאות אמיתיות. "Warning", השיר הפותח את האלבום, ו-"Fasion Victim" בולטים באיכותם, אך לא מצליחים להציל את "גרין דיי" מבינוניותם.