בנים אינם בוכים

"חצוצרה" חושף, שוב, את טבעו של האדם שמעדיף לפלרטט רק עם אלה הדומים לו

ג'וס מודי היה חצוצרן ג'אז מופלא. הוא היה נשוי באושר למילי והיה להם בן מאומץ, אבל הוא שנא רופאים, הוא חשב שהם התגלמות השטן באורגניזם האנושי, לכן מחלת כבד הכריעה אותו מוקדם מהצפוי, לבד, בבית, מקיא את נשמתו. העולם נערך להיפרד מאחד הנגנים החשובים שלו, אבל עוד לפני שהגופה הספיקה להתקרר, מגלה הקברן שג'וס מודי היה אישה. הוא שוכב עירום על פלטה של עץ והערווה והשדיים קופצים לו לתוך התודעה. האיש שבחייו הפיג את הריקנות המוסיקלית של האנשים, במותו גורם להם להרגיש מרומים, הלומים, מוטרדים ובעיקר נבוכים. חתיכת אניגמה מופרכת.

האירוע המשונה הזה פותח את "חצוצרה" של הסופרת הסקוטית ג'קי קיי, ופותח קופת שרצים מטורפת. הילד המאומץ קולמן חש נבגד ומושפל וחובר לעיתונאית כדי לגלות את סיפורו של האב, שהוא בעצם כבר לא אב, אבל הוא גם לא אם, אז מה הוא בעצם. בינתיים מילי, שידעה כבר מההתחלה, בורחת לכפר ציורי ומנותק בשם טור כדי לעשות סדר במחשבותיה, או יותר נכון, לנסות לא לחשוב בכלל, אבל זה לא ממש מצליח. התהודה היא כמו ערפל סקוטי סמיך, היא שטה מלונדון עד לסוף העולם. אף אחד לא יכול לעצור את התקשורת. היא שד טסמני שדופק לך על החלון.

 

אז מה היא בעצם אומרת?

 

עד שלב מסוים דומה שמדובר בדרמה מוגבלת ביותר, שתיראה טוב בקטעי הזמן המתים של ערוץ הולמרק, למרות שהיא כביכול מאתגרת, מנסה לנתץ את המנטרות השמרניות שלנו, את כל מה שאנחנו חושבים של זהויות מגדריות. הסיפור מתואר אחרי שהדברים קרו, במונולוגים החושפים כתיבה מאוד דיבורית מצד אחד, מאוד פשוטה, אך מצד שני מגיעה לעומקים מטאפוריים של שירה תזזיתית, סכיזופרנית.

בגלל הגימיק הצורני של מונולוגים המפלרטטים עם זרם התודעה, הפתיחה שלו חורקת, מוצפת במידע, אך משלב מסוים ההפלגה והדמויות הופכות נוחות יותר, שוברות את חומות הניכור הראשוניות, ומבעד להריסות גדלים אורגניזמים קטנים של אמפטיה. קיי מצליחה להעצים את החידה המיתית על ג'וס מודי, לגרות את הסקרנות בצורה הדרגתית, לגרום לנו לחשוב שבסופה של מנהרת המונולוגים מחכה קתרזיס יווני. בסופו של דבר מתברר שדבר לא מחכה לנו.

אז מה היא בעצם אומרת? שאין תשובה מוחלטת אחת למה בחורה מחליטה בגיל צעיר להפוך לגבר? האם זו תשובה מספיק טובה? ואולי בעצם מודי הוא לא הסיפור כאן, אלא התגובה הסביבתית שבאה ללמד אותנו דברים שאנחנו כבר מזמן יודעים על האופי האנושי, המציצני, הרכלני, המיגדרי והשמרני. האינטרטקסטואליות המתבקשת היא כמובן לסרט "בנים אינם בוכים" שיצא ב-1999 בבימויה של קימברלי פירס ובכיכובם של הילרי סוונק וקלואי סביני. בנים אינם בוכים סיפר את סיפורו של גבר שנולד בטעות כנקבה גנטית בחברה שאפשר לכנותה "זבל לבן אולטימטיבי". הסוף שלה היה טרגי. גם הסוף של ג'וס מודי הוא טרגי, אך למרות זאת חייו היו שונים לגמרי. הוא הרגיש שהוא גבר ולא ניסה לתרץ את זה, והוא הצליח לבנות חיים ראויים ביותר.

 

עגמומי, סובייקטיבי ובוגדני

 

קיי נולדה באדינבורו ב-1961, ופרסמה כבר שני ספרי שירה שזכו בפרסים יוקרתיים. "חצוצרה" הוא הרומן הראשון שלה. הסיפור אותו היא מגוללת אינו סיפור סקוטי. למעשה, הארץ שסופריה כל כך אהבו במשך השנים להעריץ ולבכות במן עצב פיוטי מוזר, אינה רלוונטית, מלבד העובדה שכמו ארצות מערביות אחרות נגועה בגזענות ודעות קדומות (מודי ובנו המאומץ הם שחורים, סקוטלנד היא לבנה כמו שלג וקרה כמוהו). בכל זאת, היא טורחת להפיק משפט אחד יפייפה המסכם את סוגיית הקילט והלתת. "מזג האוויר בחבל ארץ זו הוא עגמומי, סובייקטיבי ובוגדני, ממש כמו בני האדם" (עמוד 27).

למעשה, חצוצרה הוא עוד כתב ביקורת חריף כנגד תרבות הרייטינג המודרנית על שלוחותיה ועיוותיה. ביקורת כנגד חברה שהופכת את המוות לאירוע מחולל של יחסי ציבור (עיין ערך קורט קוביין, אינקסס ומי לא בעצם?), שהופכת את יצר המציצנות הדורסני שלה לתרבות הפנאי המרכזית. חברה שלא מסוגלת לקבל את השונה והחריג, לא משנה עד כמה היא מגדירה את עצמה כליברלית, דמוקרטית ושיוויונית. כי לא משנה עד כמה האדם המודרני ינסח תיאוריות נוטפות פוליטיקלי קורקטיות, כמה הוא יתמוך בחקיקת חוקים בלתי מפלים, כמה הוא יטיף לשיוויון, סבלנות וסובלנות, בתוכו תמיד יפעם האדם היצרי, החשדן, המחפש את הדומים לו בתוך הג'ונגל הגנטי של המציאות.

 

"חצוצרה" מאת ג'קי קיי, מאנגלית: אלינוער ברגר, הוצאת עם עובד, 267 עמ'