כשהמקדונלדס אחלה, הכל אחלה

הגיע הקיץ, הגיע עוד אלבום של אתניקס, כולל הלהיטים, הלחנים הסבירים והניחוח התעשייתי. גבע קרא-עוז, למרות כל ניסיונותיו, קצת נהנה

11 שירים יש ב-"13", תקליטה החדש של להקת אתניקס. כל אחד מהם הוא להיט פוטנציאלי, שיר פופ-רוק קליט, נדבק, פשוט ויפה. הישג מרשים ללא ספק לנחמה-קליסקי ושות'. אלא מה, צריך לזכור שבסופו של דבר, מדובר בלהיטים של אתניקס, כלומר בשירים במשקל נוצה וחצי, ללא עומק וללא השראה יוצאת דופן.

סיפורה של אתניקס הוא כל כך חריג במוזיקה הישראלית, ששווה להתעכב עליו עוד רגע, שוב. בעוד שלהקות אחרות קמות, נלחמות, מתייסרות, עולות ומידרדרות עד להתפרקותן הבלתי נמנעת ולאיחוד הבלתי נמנע גם הוא, אתניקס היא עוגן של יציבות. הגיע קיץ, הגיע תקליט, הגיעו הלהיטים. וכך גם נשמעת המוזיקה שלהם – מתוכננת ותעשייתית. מקדונלדס של הפופ. האם זה טוב או רע? ובכן, גם וגם. זה טוב כי אתניקס, מה לעשות, יודעים לכתוב שירים, וכמות הלחנים המוצלחים שהם מנפקים היא הרבה למעלה מסבירה. זה רע, כי האוזן מצפה מדי פעם להפתעה, לגיוון. ואת אתניקס הרי אנו שומעים לא רק אצלם, אלא גם בעשרות שירים שכתבו לאחרים, עיין ערך אייל גולן. מצד שלישי, ההיצמדות לנוסחה היא סוד הקסם של אתניקס; אתה יודע מה אתה מקבל, ואם אין לך ציפיות מיוחדות, סביר להניח שתהנה.

סוגיית הטקסטים נידונה כבר לעייפה, וגם הפעם, למעט יציאות בודדות, מפליא נחמה בשזירת מילים. ספק אם יש עוד זמר עברי אחד שיכול לשיר שורה כמו "רמאללה היא לא ברצלונה" בכזו התכוונות, ועוד לגרום לזה להישמע כמו חרוז. סוגיה בעייתית נוספת, שמונעת מהאלבום מלהפוך למצוין באמת, היא הסאונד שלו. נכון, אין כל חובה להיות עדכניים כדי להישמע טוב, אבל לאורך פרקים ארוכים מדי בדיסק אתה נשאב לאמצע שנות השמונים, לקלידים השטוחים ולתופים חסרי הנוכחות. קצת יותר השקעה, מקוריות ויצירתיות היו יכולים להעיף את השירים למעלה.

אבל בסופו של דבר, אף על פי ולמרות הביקורת, מדובר בתקליט טוב. כזה שהמילה "אחלה" מאפיינת אותו. ליווי ראוי בהחלט לקיץ הלח שלנו, ויש בו אפילו שיר אחד שעשוי להפוך לקלאסיקה, "כמו רובוט" שמו.