פסטיבל ירושלים: המלצות ואזהרות

בניגוד לשנים קודמות, שמוליק דובדבני לא איתר הפעם סרט אחד שאתם חייבים לראות בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שנפתח בחמישי הקרוב, אבל בכל זאת, הנה כמה המלצות, אזהרות והימורים לסרטים שאף מפיץ בארץ לא רצה בהם

השנה, שנתו ה-19, זקוק פסטיבל הסרטים הירושלמי, יותר מתמיד, לתמיכתו של ציבור המבקרים הנאמן שלו. אלה שלא ידירו, השנה במיוחד, את רגליהם מהעיר שחוברה לה יחדיו, נוכח מה שזכה כאן לשם הקוד "המצב". מה גם שמבט-על בתוכניה, כמו גם צפיה בכמה מסרטי הפסטיבל שנחשפו לעיני עיתונאים בסוף השבוע שחלף, מתקשה לאתר סרט (כמו "הרמוניות ורקמייסטר" אשתקד) שרכישת כרטיס לו היא בגדר חובה. הקביעה הזו לא באה לחרוץ את דין הפסטיבל כבר עכשיו. היא רק מציעה למי שיעפילו לסינמטק הירושלמי במהלך עשרת ימי הפסטיבל (18-27 ביולי) לפעול בשיטת הניסוי והטעיה כדי להיווכח אם אכן ישנן פנינים בתוך האפר.

ועוד עניין קטן, שלא לומר קטנוני: לפני שנתיים חשף הפסטיבל בפני ציבור הצופים הישראלי את הבמאי היפני טאקשי מיקה, ש"אודישן" שלו הסעיר וזעזע את באי הפסטיבל ההוא. בשנה האחרונה יצר מיקה, מבכירי הבמאים ביפן כיום וודאי הפורה שבהם, לא פחות משבעה סרטים, אחד מהם מיוזיקל, ואף לא אחד מהם מצא את דרכו אל התוכניה. חבל.

הנה, איפוא, כמה המלצות, אזהרות והימורים לסרטים שלא נמצא להם, כמובן, מפיץ בארץ. בתקווה לימים טובים יותר, בכל המובנים.

 

"אלוהים גדול, אני קטנה"

 

או: "אמלי שומרת שבת". דרמה קומית בכיכובה של אודרי טוטו, שוב בתפקיד צעירה כפייתית, הפעם זה של דוגמנית, שרומן עם גבר יהודי מדביק אותה באובססיה לדתנו. טוטו היא השחקנית המעצבנת בתבל, וסרט הביכורים של פסקל באיי הוא, בפשטות, מביך ומטופש.

 

"מארי-ג'ו ושני אהוביה"

 

סרטו של הבמאי הצרפתי המוערך רובר גדיגיאן, שבמרכזו אישה לא צעירה שאינה מסוגלת לוותר על אף אחד משני הגברים בחייה: בעלה ומאהבה הספן. יפה, וגם המשחק נפלא, אך הסרט לוקה באורך מופרז ועודפים של פאתוס. על הסיום - לא נחשוף - אי אפשר לדבר מבלי להדרש למונחים הלקוחים מעולם הסרט המצרי.

 

"הכל אודות לילי צ'ו צ'ו"

 

כדאי להמר על סרטו של שונג'י איוואי, בעיקר על סמך היכרות עם יצירותיו האחרות של הבמאי שהוצגו בעבר בפסטיבל. עוד סיפור עוכר שלווה על נוער ניהיליסטי בארץ הסושי, נושא מרכזי בקולנוע היפני העכשווי.

 

"המיאו של החתול"

 

הסרט הראשון שמביים פיטר בוגדנוביץ' ("הצגת הקולנוע האחרונה") לקולנוע מזה שמונה שנים הוא הרהור על פרשיה מסתורית מ-1924, שהסעירה אז את הוליווד וטיפחה את הדימוי הדקדנטי של עיר הסרטים. ב-15 בנובמבר אותה שנה עלו על סיפון יאכטתו המפוארת של איל העיתונות וויליאם רנדולף הרסט כמה מסלבריטאי הוליווד, בהם צ'רלי צ'פלין, הכוכבנית מריון דיוויס - שהיתה מאהבתו של המארח, הרכילאית לואלה פרסונס, והבמאי-מפיק תומס אינס, שאת יום הולדתו התכנסו כולם לחגוג. זמן מה אחר כך הורד חתן השמחה אל החוף כשכדור נעוץ בגולגלתו, ומרגע זה החלה שרשרת של נסיונות טיוח רחבי היקף שביקשו להסתיר את מה שבאמת התרחש. סרט מקסים שמציע הרבה יותר מאשר רכילות הוליוודית, בעיקר משום שבוגדנוביץ' מתייחס אל האיקונות שבמרכזו בחמלה ורגישות השמורות לבני אדם, לא קריקטורות, וחושף את תחושות התסכול והכישלון שמניעות אותן. הנה כי כן, הסיפור שלא סופר ב"האזרח קיין" (שדמותו התבססה, כידוע, על זו של הרסט).

 

"האדמה הרעה"

 

כל הכיעור האנושי שבעולם. סיפור סמלי, מיתי, המתרחש בקרב קהילה אנגלית נידחת, אי שם ומתישהו, ובמרכזו שתי אחיות צעירות, שאחת מהן נישאת לגבר אלים והאחרת מחוזרת על ידי פועל זר. סרטו הנסיוני-כמעט של אנדרו קוטינג ("גליוונט") מדהים לפרקים, מזעזע רוב הזמן, ונהפך כעבור מחצית משך ההקרנה לתרגיל סגנוני ההולך ונמאס.

 

"קוקושקה"

 

דרמה לשלושה שחקנים וישימון קירח. מלחמת העולם השניה: שני חיילים פצועים משני צדי המתרס, פיני ורוסי, נקלעים לצריף של אישה לאפית, שם מנהלים ביניהם השלושה מערכות יחסים מורכבות מבלי לדעת זה את שפתו של זה. סרט עז ואנושי.

 

"עבודה בתהליך"

 

אחד המעניינים שבסרטי הפסטיבל. דרך מעקב אחר הריסת מבנה ישן בלב ברצלונה והקמת בית דירות מודרני על חורבותיו יוצר הבמאי הספרדי חוזה לואיס גרין סרט הנע על הגבול שבין תיעוד לפיקציה, מצולם בעזרת שלל מצלמות דיגיטליות, ומבקש ללכוד על הבד את מהותו החמקמקה של השינוי. סרט (שמו המקורי, אגב, הוא "בבניה") על הקשר שבין נוף עירוני לאנושי, והוא מזכיר מאוד את "השמש של עץ החבוש" של במאי ספרדי אחר, ויקטור אריסה, שעסק בתהליך של ציור. קולנוע חדשני ומופשט, לסבלנים בלבד.

 

"אבודים בלה מנשה"

 

סרט מרתק שבא לתעד את צילומי עיבודו המיוחל של טרי גיליאם ל"דון קישוט" בספרד, ומצא את עצמו עוקב אחר קריסתה של ההפקה, שבסופו של דבר לא יצאה לפועל. סידרה של קטסטרופות פקדה את ההפקה מיומה הראשון, ובראשן מחלתו הקשה של השחקן הראשי, ז'אן רושפור, ורק סצינות בודדות צולמו. סרט על אי עשיית סרט, שבו גיליאם עצמו הוא מין דון קישוט כזה שנלחם בטחנות הרוח של המציאות, והחזון האמנותי הוא הדבר הזה שקורס אל מול הכוחות הכלכליים.

 

הישראליים

 

לא פחות משישה סרטים עלילתיים ארוכים, 16 תיעודיים ו-11 דרמות טלוויזיה יגדשו את הפסטיבל, בהם "עדן" של עמוס גיתאי, "המנגליסטים" שביימו דוד אופק ויוסי מדמוני, יוצרי "בת ים ניו יורק", וסרטים על אורי אבנרי, חנוך לוין, מייק ברנט והרבנית קוק. כדאי לשים לב גם לפרוייקט "מבטים": מקבץ של סרטים קצרים – דרמות, סרטי אנימציה, סרטים תיעודיים ונסיוניים – שבהם מנסחים אמנים ויוצרים מקומיים את אמירתם נוכח המציאות הישראלית העכשווית.