אלבומים חדשים: רגישים לקיץ

אלבומים חדשים מהצד הרך: רוברט פלאנט עושה בלדות, אבל בכישרון גדול; הפליימינג ליפס עושים הכל בטוב-טעם; לפאולטליין חסר קצת אקשן; וטניה דונלי מתוקה כתמיד

 

 

רוברט פלאנט – Dreamland

 

למרות שכזמר הוא נחשב לאב-כל הרוקרים הכבדים, רוברט פלאנט זכה לעדנה גם כשהתמודד עם פולק, בלדות ומוזיקה עדינה. ולא רק "מדרגות לגן עדן", אלא כל הצד השני של "לד זפלין 3", רגעים פיוטיים ב"האוס אף דה הוליז", וגם לאורך קריירת הסולו הנינוחה שלו הוא העדיף לא אחת ללטף את הקהל במקום לזעזע אותו. באלבומו החדש – "Dream land" – בו הוא בעיקר מחדש שירים של בוב דילן, טים באקלי וטים רוס בעיבודי פול-בלוז-רוק אקוסטיים עם מעט נגיעות מזרחיות, פלאנט מוכיח שוב את כוחו כזמר נדיר של בלדות. רך כמו חמאה ועדין כמו נסיך מתוך סיפור אגדות, הוא שוב מיילל, מפלרטט ומפתה ללא כל מעצורים – רגשיים וטכניים. הבחור בכושר. האלבום כולל ביצוע מעניין ל"היי ג'ו" של טים רוס (המוכר יותר בגרסה של הנדריקס), גרסה יפהפה ל"One More Cup Of Coffee" של דילן, ופרשנות מאוד מעניינת ל"Song to the Siren" של באקלי. כל אלה עטופים בנגינה משובחת, ובעיקר בגיטריסט מרשים במיוחד. די ברור שחובבי לד זפלין ומעריציו של פלאנט לא יתאכזבו מהאלבום, אבל נדמה לי שגם מי שלא רא מימיו את "המנגינה לעולם נשארת", יוכל ליהנות ממנו. ציון: 8

 

הפליימינג ליפס – Yoshimi Battles The Pink Robots

 

"הפליימינג ליפס", כמו ביתר העבודות שלהם מחצי העשור האחרון, ממשיכים להפתיע בהגשת אלבומים ניסיוניים, מאוד עדכניים, שמציגים עולם אמנותי עשיר ומרשים. " Yoshimi Battles The Pink Robot", בהפקתם של דייב פרידמן וסקוט בוקר, הוא הגרסה הנוכחית ל"מטריקס" – אופוס על הצלת הנפש והרגש מהשעבוד המכני. מוזיקלית, היצירה האחרונה של החברים הוותיקים מאוקלהומה מרשימה במיוחד ודי מזכירה במהותה את האלבום האחרון של "ווילקו", שמשתמש גם הוא בסאמפלר ככלי נשק מרכזי בתיעוד קצב החיים הנוכחי שלנו ובהענקת רלוונטיות למסורות כתיבה פופיות ישנות. האלבום מעיד על יכולות מלודיות טובות, אם כי לא מחודדות מספיק על מנת להופכו ליצירת מופת על-זמנית. הוא נפתח בצורה מבטיחה למדי, אבל מאבד מכוחו בהמשך הדרך, ולמעשה ממצה את עצמו בחמש-שש הרצועות הראשונות, מה גם שחסר בו קול גדול מהחיים שיחזיק לאורך כל המסע המפרך. אבל הוא מאוד מומלץ למוזיקאים שרוצים להבין כיצד נשמעת הפקה חלוצית, מהו טעם טוב, ולאן לכל הרוחות הולך עולם הפופ בשנים הקרובות. ציון: 8.5

 

פאולטליין – Your Love Means Everything

 

כבר זמן רב לא האזנתי לאלבום כה מפורגן בעולם (ובארץ), שהוא כל כך לא אחיד ברמתו. די.ג'יי דייויד קוסטן, בעל תיק פלילי בהפקות דראם אן בייס, מנפק אלבום מינימליסטי יחסית, מאופק ומאוד אנגלי. הרגעים הטובים הם אלה שבהם מתארח כריס מרטין, הזמר המצוין של "קולדפליי", שמוכיח שוב כי הוא המנוע מאחורי ההצלחה הנהדרת של להקתו - לבטח הזמר הכי גדול שיצא בריטניה מאז ריצ'ארד אשקרופט. פאולטליין משכילה להפיק מהתכונות הנהדרות של קולו את המקסימום האפשרי. עוד אורח באלבום הוא מייקל סטייפ מ-REM עם גרסת כיסוי ביזארית ל"Greenfields", שנשמעת לא רע אבל נופלת בהרבה מהמקור של הפור בראד'רס, ובקונטקסט הכללי נשמעת די הזויה. האלבום קצת ישנוני מדי בשבילי וחסר אקשן, ואני לא ממש מת על צליל המתכת האנכרוניסטי-משהו של דגימות התופים, והוורסאטליות שלהם נופלת בהרבה, נאמר, מזו המוצגת באופוס התופים האחרון של די.ג'יי שאדו, כך שנשארתי עם שניים-שלושה קטעים טובים. יותר מדי אווירה ופחות מדי תוכן. רחוק מלספק. ציון: 7

 

טניה דונלי – Beauty Sleep

 

בוגרת "ת''רווינד מיוזס", "הברידרס" ו"בלי", חוזרת עם אלבום סולו שני, גם הוא בחברה הבריטית המיתולוגית 4AD, והוא ממשיך בקו האלטרנטיבי המתוק והמאוד מלודי של דונלי. למרות שהיא כבר בת 36 קולה נשמע עדיין כקולה של נערה צעירה – צלול, ברור, בטוח ומלא רגש, אם כי הכתיבה שלה כה מסורתית עד שהיא נשמעת לעיתים כמו שריל קרואו. פה ושם יש קצוות של גישה יותר אלטרנטיבית. שלושה שירים חזקים יחסית יש באלבום - "הסערה", "הלילה בו הצלת את חיי" ו"הצד האפל", שמציגים יכולות מלודיות מעל הממוצע. סימפטי, לא יותר. ציון: 7.5