השם רובר לא מעורר בי זיכרונות נעימים, ולכן אני ניגש למכונית המבחן בחשש-מה. כל-כך הרבה פעמים השפילו אוסטין מוריס, או בריטיש מוטורס, בריטיש ליילנד ורובר את המותג רב-ההילה, עד כי אני באמת לא יודע למה לצפות. אתם אולי לא שמעתם מעולם על מאסטרו MG, אני מתקשה לשכוח.
אולם כאשר אני מתחיל לנהוג בה, החשש המקורי מתחלף בשאלה "מה יגידו השכנים?". כי ה-MG-ZR, המבוססת על ה-25 הוותיקה שאף הגיעה אלינו בעבר, נראית תחילה כאילו יצאה מסדנת שיפורים, מוכנה למסדר כנפיים ומלחמת ספוילרים של מפגשי חובבי רכב. במיוחד זאת בצבע כחול מזעזע, אך גם זו עם צהוב רועש. בחינה מדוקדקת מוצאת שמעצבי רובר, בראשות פיטר סטיבנס, לא ממש הגזימו. היא אכן נראית כאילו זכתה לניפוח מרכב עבור "נערי הטורבו", אבל למה בעצם שלא תהיה כזו?
מלפנים נוספו לגרסה הספורטיבית הזו בעיקר סבכה מרושתת בסגנון בריטי "של פעם", יחד עם סמל MG ויחידת פגוש-ספוילר גדולה. מאחור ניתן לזהות ספוילר נוסף, המשתלב היטב במראה הכולל. קשה גם שלא לאהוב את צמד המפלטים עם מסגרת האלומיניום שסביבם, או החישוקים הנאים והגדולים.
לטעמי, זו ה-MG הנאה באגף המשפחתי, מן הסתם גם כי ה-25 המקורית נראתה דינמית יותר מאחיותיה המכובדות וחסרות ההשראה. אין ספק שעליי, פליט GTI שעדיין לא התבגר, זה עובד.
ככה היא נראית
עיון בספרי ההיסטוריה יגלה שה-ZR "שלי" מבוססת על ה-200 מ-95'. או אז השתמשו אנשי רובר בפלטפורמה של הונדה עם הסיוויק, אליה שדכו חלק אחורי חדש ומתלה קורת-מתח אירופאי, זה שלפי השמועות הוצב במקור עוד במאסטרו הקשישה.
הגיל והתרגיל היפני באים לידי ביטוי מיידי בתא הנוסעים, המזכיר מכוניות מארץ השמש העולה שמשלבות זה עידן ועידנים בין מראה פשוט ומיושן לסביבת הנהג, עם מושבי ספורט נהדרים למשל. יש גם גלגל הגה צעיר, רעשני ומעוטר בעור צבעוני, בורר הילוכים בוהק ומחוונים לבנים. ב-MG קוראים למושבים "מונאקו", עם שילוב מרשים של בד תכליתי ועור, ואפילו תמיכה מצוינת לגוף. אך כמו תנוחת הנהיגה הגבוהה, הם מעט מעייפים לאחר שעתיים של נהיגה.
מצד שני, מתגי האורות, החלונות, המגבים ובעיקר האיוורור גורמים לך להרגיש כאילו חזרת ליפנית קדומה, עם תחושה זולה. ובכלל, מעבר לבורר הילוכים נאה והגה נעים, חסר כאן אבזור מקובל במכוניות בעלות תג-מחיר שכזה. כך מחשב דרך, מד טמפרטורה, מערכת שמע מקורית, בקרת אקלים ועוד. אז מה אם המרחב מאחור סביר? הוא בפירוש קרוב יותר לזה של סופר-מיני מאשר קומפקטית.
החיים באדום
סיבוב קל של המפתח העיר את המנוע לחיים בקול גרגור מורגש. זהו מנוע 1.8 ליטר בעל תזמון שסתומים משתנה, שאינו יוצר מיידית רושם של חזק במיוחד בגלל זרימת כוח חלקה, נטולת התפרצויות ושטחים מתים. אבל יחסית למשקל של 1,060 ק"ג בלבד, יש כאן לא מעט כוח בפוטנציה. לכן גם ניתן להאיץ ללא חשש כבר ב-2,000 סל"ד, או לזנק מעמידה ל-100 קמ"ש תוך 7.8 שניות בלבד.
אבל גם אני וגם המכונית הזו נהנים הרבה יותר כאשר דוושת המצערת נלחצת בעוצמה. מעל 4,500 סל"ד המנוע הזה חי ונלהב, מייצר רעש מפתה שיגרום לוותיקי האימפריה לעבור לדום, אבל גם יזעיק זקנות עם כובעי מלמלה ואצבעות מאשימות. כיף לקחת אותו לצד האדום של החיים, שנמצא גבוה מאוד לקראת הסימן 7,000.
תגובת המצערת בכל מקרה נהדרת, ותגובות המנוע זריזות להפליא. זאת מכיוון שכמו בקטנות חמות של פעם - אליהן כולנו אני מניח מתגעגעים במקצת- בחרו ברובר ביחסי העברה קצרים בתיבת ההילוכים. לכן גם שיוט מקובל בכבישים המהירים הבריטיים עשוי להיות מעט רועש. אבל למי אכפת?
התנהגות
אבל ההפתעה הגדולה ביותר היא בתחום ההתנהגות. ה-200, למרות מראה מתפנק, לא הייתה מעולם מהנה במיוחד. לכן הופתעתי לגלות איזה שינוי משמעותי הצליחו ברובר לבצע. למה לא עשו זאת קודם? לבריטים פתרונים.
השינוי מתחיל בפעולת ההגה ששופרה באופן דרמטי. המשקל נכון מרבית הזמן, והתגובה להפניה נחושה. הייתי מעדיף אמנם מעט יותר תחושה וקצת יותר עקביות, אך ניחא. כמו כל מכונית בעלת אופי נמרץ, גם כאן משתפר המצב ככל שעולה המהירות, עד כדי תחושה עצבנית כמעט. זו אולי לא אלפא 147, אבל זה בהחלט בצד הנחוש של הסקלה.
עם צמיגים שופעי גומי במידה 205/45 וחישוקי "17, ה-Z אוחזת בכביש באופן מרשים וזוכה ממני להערכה גוברת והולכת. החרטום אוחז היטב, ורק במצבים קיצוניים במיוחד יעז להרחיב קו, גם אם לא באופן מוגזם. אפילו לוחמת הגה, שעלולה להכות בקטנות עם הנעה קדמית ומנוע חזק, כמעט ואין למצוא כאן.
כצפוי, הצמיגים הרחבים מביאים עמם נטייה קלה למעקב אחר שיבושים קלים בכביש, ובעיקר אחר פסי סימון לבנים בגשם. לעומת זאת, ולמרות הגומי בעל החתך המאד-נמוך, לא גיליתי בעיות נוחות מיוחדות. ולא, אל תנסו אפילו לבקש השערה לגבי התפקוד בארץ. אבל אני מוכן להמר שכן, תהיה בעיה.
למה עכשיו
עזבו רגע בצד את ההתרשמות מהמכונית הזו. כי מה שבאמת מטריד אותי, זה למה לעזאזל לא חשבו אנשי רובר על שינוי שכזה עד עכשיו. מדוע צריך היה אחרון היצרנים הבריטיים להגיע עד סף סגירה כדי שנראה ממנו מכונית מהנה. כי ה-ZR בפירוש מעלה על פניי חיוך, עם ולמרות הרעש, הנוקשות, אפילו אגרסיביות מתונה אך בעיקר תגובות מהירות. ודווקא בגלל שהיא מעין הצהרת אנטי לפוליטיקלי-קורקט האירופאי המשעמם, אי אפשר שלא לאהוב אותה.
אבל ה-MG היא גם מכונית של ניגודים. כי בתא הנוסעים היא לא יכולה להסתיר את המוצא והגיל, ונראית פשוטה מדי, לא מספיק איכותית. גם בתחום הבטיחות יש חסרים, כמו בקרת יציבות או כריות צד. נכון, אלה יפריעו לה אולי להפוך מכונית של מבקרי כיכר המדינה, אבל יקסמו לצעירים נלהבים.
מה שכרגיל עלול להפריע היא מדיניות המחירים של רובר בארץ. עוד לפני העלייה של התקופה האחרונה דובר כאן על תג-מחיר גבוה, ואילו עכשיו אפשר להתכונן לעוד יותר מכך, לקראת הגעתה של המכונית ארצה בינואר הקרוב. וזה יקר, וגם חבל. כי אם הייתי צעיר ב-15 שנים…