פילגש סדרתית

ספרה של ויקטוריה גריפין עוסק בדמותה ההיסטורית והתרבותית של האשה מהצד

ויקטוריה גריפין מעידה על עצמה מייד בעמוד הפותח שהיא סדרתית ושהדפוס הקבוע בחייה הוא מילוי תפקיד 'האשה האחרת' בחייהם של גברים נשואים. בהמשך (עמ' 28) היא מגדירה את קהל היעד שלה: נשים סדרתיות כמותה, רעיות שזאת להן ההזדמנות להכיר את האויבת, וכל הגברים שאוהבים יותר מאשה אחת בו-זמנית. מתקבל על הדעת להוסיף לרשימה גם את ציבור המציצנים / מציצניות. גריפין, באמצעות כרטיס חברות במועדון האשה האחרת, מזמינה אותנו למבט מבפנים על חיים עלומים של נפקדות-נוכחות. לזכותה של הכותבת ייאמר, ובדין, שאינה חוסכת מאמצים, וכמו מארחת נמרצת היא מציעה שפע של הפעלות כדי לרצות את קוראיה.

הספר עמוס דוגמאות היסטוריות, מיתולוגיות וספרותיות של 'נשים אחרות' מהעבר, והמחברת אינה חוסכת בסוגי מידע שונים, ממחקרים עד רכילויות, כולל פכים היסטוריים, הארות ותובנות פסיכולוגיסטיות, וכמובן חלקי וידוי אישי. באנלוגיה למסיבה יש פה גם מדורה, גם ריקודים וגם יום עיון. גריפין עושה הכל כדי לתת תמורה לאגרה, ובחלקים רבים של הספר באים לידי ביטוי חן, חוש הומור והתלהבות. בחלקים אחרים הספר קשה לעיכול, בעיקר בגלל הכאב שלא מוצא את מקומו הראוי בתוך גודש האנקדוטות והפכים הקטנים.

גריפין מיטיבה לנסח את מצוקותיה. ביושר ובאומץ היא משתפת את הקוראים בכאב, שהוא מנת חלקה של מי שגזרה על עצמה להסתפק במועט. כאבה של אשה שקיבלה על עצמה מעמד של נוסע סמוי, כולל חששותיה מימי סגריר של מחלה, זיקנה ועריריות: "אני כן אזדקן, וזה בלתי נמנע. אילו יחסים יהיו לנו לאחר שיתפוגג העונג הגופני שאנו מפיקים זה מזו? אני עלולה לחלות, ואם אחלה, מי יטפל בי?" (עמ' 66). מה שמטריד בחוויית הקריאה זו התחושה שהכאב של גריפין נשאר ברמת ההתנסחות. בשום אופן היא לא מוכנה לסכן את האווירה ה'כיפית' ולגרור את הקורא שלה גם אל לב המאפליה. כאילו משהו מאותה פרובלמטיקה של 'האשה האחרת' הסדרתית, שבמרכזה מידה מיזערית של ציפיות ותביעות, דבק גם ביחסיה עם קוראיה.

הספר, לטוב ולרע, הוא יצירה של מי שניחנה בכישרון טבעי למרוח את הסבל בווזלין, ולהפוך אותו לידידותי לקורא ולמשתמש. חוץ מכאבה של האשה האחרת, שראוי ליחס ולטיפול מעמיקים יותר, נושפת בעורפו של הספר גם המהפכה הפמיניסטית. אפילו גריפין לא מצליחה להתעלם לגמרי מהמתח שבין אותה מהפכה שטילטלה את יחסי המינים בעולם המערבי לבין המשך קיומו של מושג האשה האחרת. היא תוהה האם הפחדנות שלה היא פחדנות של פמיניסטית מוגת לב, שאינה מסוגלת לתפוס לעומק את הסוגיות הכרוכות בחיים מתוך שיוויון גמור לגבר, ונמלטת אל העמדת פנים של עצמאות: "אחרי הכל, אני מצטיירת כמו אשה עצמאית, אני נראית כמו אשה שחיה בלי גבר - בעוד שאני מסתירה מאחורי מסיכה של שקרים את העובדה שאני עדיין תלויה במאהב הנשוי שלי רגשית ומבחינות מסוימות אפילו מעשית" (עמ' 361).

לא צריך להיות פמיניסטית אמיצה, בעצם לא צריך להיות פמיניסטית בכלל, כדי לתמוה על ספר שרואה אור בתחילת האלף השלישי, עוסק ב'אשה האחרת' וחף לגמרי מכל רצון להתנגח עם מורשת פטריארכלית עתיקה ועם מסורת אימתנית המציבה את הגבר במרכז. ספרה של גריפין היה קופץ כיתה באמצעות דיון ביקורתי משמעותי על האופן שבו הסוציאליזציה הנשית, והתרבות שמצמיחה אותה, ממשיכות לקיים את מוסד 'האשה האחרת'.

מעבר להיותו חומר קריאה משעשע, הספר הוא מעל לכל ולפני הכל פתח הצצה אל עולמה התרבותי והרוחני של אשה, שצמחה בחברה דמוקרטית ושיוויונית, אך מגדירה את עצמה כמשת"פית של דמוסתנס (המאה הרביעית לפני הספירה), מצטטת את אימרתו "אנו מחזיקים מאהבות להנאתנו, פילגשים לתשמיש גופנו, ורעיות ללידת צאצאינו החוקיים", ואף מסכימה עימו.

לא רק מסכימה, אלא אף מעדכנת אותו וסבורה, שבשלהי המאה העשרים, בתרבות המערבית, אין לרעיה העסוקה לא זמן ולא חשק להאזין לבעלה, להגיש לו כוס יין, לתת לו כתף אוהדת, ועוד כהנה משימות. "מי", שואלת גריפין, "יקח על עצמו את המשימות הללו? המאהבת, כמובן" (עמ' 38)

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

 

"המאהבת - היסטוריה, מיתוסים ופרשנויות לנושא 'האשה האחרת" מאת ויקטוריה גריפין, תרגום: אלאונורה לב, ידיעות אחרונות, 398 עמ'