השמאל נמצא באותה עמדת התגוננות תוקפנית שהיה בה הימין לאחר רצח רבין. כולם מבקשים אותו לבדוק את עצמו והוא מסרב. אני שומעת את הקולות ונזכרת ביחס הקשה שקיבל יואל בן נון מחבריו בימין רק מפני שהעז לומר את האמת. אולי מה שאנחנו רואים עכשיו זה את נקמת ההיסטוריה שלא אוהבת שחצנים משום סוג.
רק שהשמאל תוקפני מעט יותר, ויש לו עיתון נפוץ וחשוב – דבר המעצים את קולו וכוחו. הקולות המגיעים מהעיתון הזה הם בלתי נסבלים: "הלינץ' מנקודת מבטו של מפקד משטרת רמאללה" - כלומר של גדעון לוי, חג הסוכות בבית אל מנקודת מבטו של דניאל בן סימון ("איך הם יכולים לשמוח בחג, מתנחלים אטומי לב שכמותם") ומה נותר להם לעשות, במחילה? יש ז'אנר שלם של סיפורים העוסק בשמירה על שגרה ועל מסורת תחת אש, דווקא, כדי להפגין חיים וקיום. אבל סוג זה של סיפורים הפך ללא פופולארי להדהים בקרב מי שיודע לספר רק את סיפורו של האחר, ומזניח את סיפורו שלו.
האם זהו הפוסט מודרניזם שלא מאפשר לאדם לבחור בנקודת מבט פשוטה, לבחור בנרטיב הלאומי של עצמו? איני יודעת, וגם נלאיתי מלהבין. אני יכולה להציע כאן רק את נקודת המבט שלי כתושבת יהודה ושומרון, כמי שעל כל נסיעה שלה מאיימים קני הרובים שניתנו ליורים על ידי אנשים שלא יוצא להם לנסוע בכבישים הללו. כמי שהכירה את הרב הרלינג הי"ד (שהיה מורה שלי לתורה שבעל פה בתיכון) ותהתה בכאב איך מותו, כמו הכדורים השורקים מעל ראשי תושבי גילה, לא מפריעה לטלוויזיה לשדר את שעשועוניה. זה הסיפור שלי: הידיעה כי פעם זה לא היה. פעם הכל היה אחרת: מלחמה פרושה היה אחדות, ושירים עצובים בכל הערוצים. היום מלחמה היא משחק כדורסל, מי רוצה להיות מליונר, ובן סימון.
האחדות התרסקה. זה מה שאני לומדת מאוירת העסקים כרגיל שמשדרים אמצעי התקשורת. זה מה שאני לומדת מהפיכת ממשלת החרום לגוויה נטולת נשמה, מין עול מעיק שחייבים לעשות במקום שיהיה מעשה של התרוממות רוח. פלא שאף אחד לא רוצה לבוא?
אל תדאג, בן סימון, הם עצובים למרות הריקודים – זה בדוק: כמתנחלת יש לי מקורות מידע משלי. הם עצובים, בין השאר, גם בגללך. בגלל שאתה וחבריך נטשתם את הסיפור המשותף, הוצאתם אותם, כמו את אריק שרון, מתוך הסיפור המשותף הזה ובחרתם בסיפור אחר.
חיותה דויטש, מתגוררת בהתנחלות נווה דניאל, כותבת בעיתון "נקודה".