איגנסיו מ"קטנטנות" יהודי ולומד עברית ברעננה

בוריס רובחה, הלוא הוא איגנסיו, אביה של סולדד מסדרת הטלוויזיה "קטנטנות", נטש בחודש יולי את מיליוני מעריציו הארגנטינאים כדי לעלות ארצה. מאז כל בוקר לומד עברית במרכז הקליטה

בין 90 המשפחות שעלו מארגנטינה ומתגוררות במרכז הקליטה ברעננה, נחבא אל הכלים, אחד בוריס רובחה, שרובכם, מכירים כאיגנסיו, הלוא הוא אביה של סולדד הילדה הרעה בסדרת הטלוויזיה ההיסטרית "קטנטנות" ("צ'יקיטיטאס")

רובחה נולד בעיר לה פלטה לזוג מהגרים יהודים מפולין. אביו הגיע לארגנטינה ב-1927, ועשה זאת בזמן, שכן ארבעה מאחיו נספו אחר כך בשואה. "הורי תמיד הדגישו את עובדת היותנו יהודים", אומר בורחה, "ולכן גם שלחו אותי ללמוד בבית הספר היהודי ביאליק". רובחה השתתף כבר ביותר מ-50 טלנובלות, כשגולת הכותרת היא, כאמור, הסדרה "קטנטנות"."ההיסטריה סביב הטלנובלות", הוא מספר, "משגעת את ארגנטינה אפילו יותר מאשר את ישראל". בישראל הסדרה מוקרנת בישראל מדי יום ונחשבת לאחת הסדרות הנצפות ביותר. נדמה שאין כמעט ילד, ילדה, נער או נערה שאינם רתוקים למסך בשעת הצהריים, מתבוננים בסקרנות בעלילות פליפה קולומבו, קמילה בורדונובה וחבריהם. רובחה, מנצל את העובדה שציבור המעריצים הישראלי עדיין לא גילה על הגעתו, הוא מסתובב במרכז הקליטה בטי-שרט ובמכנסיים קצרים, לומד מדי בוקר עברית באולפן. "לפני שבוע ניגשו אלי ילדות לשאול אם זה באמת אני. כשאמרתי שכן, הן הביאו מיד מצלמה, הצטלמו איתי ונתתי להן חתימה. למרות שעכשיו חופש גדול והכרתי מעט ילדים, אני רואה שאלה ילדים שחיים בתחושה של חופש. אני רואה אותם ברחובות, שמחים ומחייכים, וטוב לי לראות אותם כך. זה בניגוד גמור לצורת ההתנהגות של הילדים בארגנטינה".

 

לא מצטער לרגע

 

רובחה מתגעגע למשפחה, לחברים ולזכרונות שהשאיר אחריו בארגנטינה. "לא היה לי רע שם. היתה לי עבודה בשפע, הקריירה שלי רק הלכה והתפתחה, אנשים הכירו אותי וכיבדו את העבודה שלי, אבל זה לא היה זה. תמיד הרגשתי את עצמי יהודי. אני קשור להיסטוריה של העם היהודי ולתיאטרון היהודי, והיה ברור לי שבאיזשהו שלב אעלה לארץ. מה גם שצורת החיים בארגנטינה חיזקה בי את ההחלטה, במיוחד לאחר הגזירות של דצמבר האחרון. למרות הגעגועים אני מאושר".

אתה מתגעגע לשם?

"אני מתגעגע לאמא שלי. היא בת 76, ואני חולם להביא אותה לכאן, למרות שהיא חוששת מזה. אני מתכתב איתה ומנסה לשכנע אותה. אני גם מתגעגע לאח שלי ולילדים שלו, לחברים ולחברה שלי, שנשארו שם. זה לא קל לבנות את החיים מחדש ולהשאיר במקום שנולדת זכרונות ואנשים שאתה אוהב. אמנם ההחלטה להגיע לכאן היתה שלי, ואני לא מצטער עליה לרגע, אבל זה כמו להיוולד מחדש. זה ממש שוק: חברתי, תרבותי, רגשי. אני יודע שכולם כאן משתדלים להקל עלי. כרגע במרכז הקליטה אני מרגיש מוגן ומאושר, אבל עוד מעט יגיע הרגע שאצטרך להתחיל לבד, ואני מקווה שיהיה בסדר"

אתה יודע, משווים עכשיו בין ישראל וארגנטינה. רואי השחורות אפילו טוענים שיגיע יום וגם כאן הכל יתמוטט כמו שקרה שם.

"אני לא מאמין שזה יקרה. המצב הכלכלי העולמי הוא קשה, ויש קשיים בכל מקום, אבל ההבדל הוא שבארגנטינה אף אחד אפילו לא חשב למצוא פתרון, ובישראל כולם מנסים".

רובחה מקווה שיוכל להשתלב כשחקן תיאטרון בישראל, לדבריו כבר פנו אליו בנושא. עד שיחזור לבמה משקיע רובחה מאמץ רב בלימוד השפה עברית. "זה כלי העבודה המרכזי של שחקן", הוא אומר. ועד שזה יקרה, להערכתו בטווח של שנה עד שנתיים, הוא מוכן להיות מורה לספרדית, במיוחד לבני נוער.

 

מתגעגע לבשר

 

רובחה רץ כל בוקר, ומרבה לבשל. "זה אחד הדברים שאני כן מתגעגע אליהם כשאני נזכר בארגנטינה. בשר, והרבה בשר". הוא קורא המון, אוהב קולנוע ומוסיקה. הדבר היחיד שהביא איתו במזוודה הקטנה איתה הגיע, חוץ מבגדים, היה הטייפ שלו. "בעיקר אני שומע מוסיקה קלאסית, ואת ג'ו מנואל סאראט, שהוא זמר ספרדי מאוד פופולרי בארגנטינה. אני יודע שדיוויד ברוזה שר הרבה משיריו, ועכשיו אני רוצה להתחיל לשמוע את דיוויד ברוזה. כך אוכל ללמוד עוד יותר טוב עברית". בסך הכל רובחה שמח בחלקו, ומעיד שהציפיות הראשוניות שלו כבר התחילו להתמלא. "בסך הכל ביקשתי לחיות בכבוד. אני כאן רק זמן קצר וכבר מצאתי את עצמי. התחלתי לצחוק, ליהנות מדברים, והבנתי שיש לי כוח להמשיך. תמיד חיפשתי את הערך המרכזי והחשוב בעיני, את כבוד האדם, וכאן זה קיים. אני מקווה שגם כל היתר יסתדר. אני אופטימי".

אולי נאיבי?

"רק אופטימי. תמיד הייתי אופטימי, ואני מקווה שהזמן לא יוכיח לי את ההפך. עובדה, בינתיים כל בוקר אני קם עם חיוך גדול".