תמיד הייתה לי חולשה מסוימת, לבושתי, לילד שחוטף תפוח מערמת התפוחים בשוק – וחומק. נכון שהוא שובר חוק כאשר הוא שובר את רעבונו, אבל אני משוכנע שאפילו לרוכל הנגנב יש יחס מיוחד לגנב הזה.
זה מה שהרגשתי בסוף השבוע כאשר שמעתי ברדיו ששני ילדים בני 12 התנפלו על ילד אחר וגנבו ממנו מגש של פיצה. משטרת באר שבע עלתה על עקבותיהם ועצרה אותם. לבי, כמובן, לילד המותקף, שלא נשא בידיו קערת קוויאר, בסך הכל פיצה, שחיכתה לה מן הסתם בבית אחר משפחה שלמה על בטן ריקה. פיצה היא לא בהכרח מאכל שעולה רק על שולחנות של שבעים.
אני מתאר לעצמי את התפתחות העניינים שם, בחוץ: שני ילדים קטנים, שלא אכלו ארוחת ערב, משוטטים ברחובות באר שבע, הם רעבים כהוגן, ריח הפיצה עולה באפם, הריח משגע אותם, טורף את חושיהם, והנה נקרה להם בדרך טרף קל – ילד בן גילם ומגש פיצה: חטוף ואכול, כי הערב נמות מרעב.
מתנהל אצלנו ויכוח אם יש או אין רעב בשטחים, ברשות הפלסטינית. אין שם רעב, טוענים, יש תת תזונה. כאילו זה באמת משנה. בתנאים של תת תזונה צומחים ילדים לא בריאים, עם מומי גוף ומומי נפש, שלא תמיד הם בני תיקון. כך גדלים דורות שלמים של אומללים, והם שכנינו.
והנה, גם בתוכנו גדלים ילדים רעבים. מי שמסתכן ומתנפל על מגש פיצה באמצע העיר הוא ילד רעב או סובל מתת תזונה. הם הילדים של הילדה מבית שאן, שבינתיים גדלה ועברה לבאר שבע, שלפני 30 שנה אמרה ברדיו "אני רעבה" והארץ רעשה. עכשיו הארץ שותקת, כי זאת כבר לא חדשה מרעישה. אנחנו פוגשים איפוא דור שני או אולי שלישי של בין רעב לתת תזונה, ופני הדור כפני הכלב שמחטט באשפה. חברה ששולחת אנשים אל שאריותיה, היא עצמה חברה של פח זבל.
אני בטוח ששוטרי באר שבע והעובדים הסוציאליים בעיר הם רחמנים בני רחמנים, ובוודאי יגלו סלחנות כלפי שני הילדים שהריח הביא אותם לאובדן חושים. ואף על פי כן אני רוצה להביע תקווה שגונב תפוח, ילד או מבוגר, לא יעמוד במקום שיותר מדי גנבי קופה ציבורית ושודדי בנקים אינם עומדים – או יושבים.
אל שולחנו של ראש הממשלה ואל שולחן שריו מגיעות כל יום ידיעות מרות שמחרידות מנוחה. לדעתי, הידיעה הזאת על גנבי הפיצה היא היותר רעה, מכאיבה, ומדאיגה מכל האחרות, ואני אפילו לא בטוח שהיא גונבה לאוזניהם. ושרת החינוך שלנו אולי תנסה למצוא את השניים, כדי שיוכלו לשיר כל בוקר את ההמנון לא רק בלב מלא אלא גם על בטן מלאה. אם שישה ימים בשבוע שרים המנון לכבוד האומה, אולי לשם שינוי ישירו פעם אחת בסוף השבוע את "מי יתנני עוף" של דוד שמעוני לכבוד סעודת השבת.
אתמול סיפר לי אחד מראשי ערי הפיתוח בדרום הרחוק, שרוצה בעילום שמו, שבשבוע שעבר התייצבה ילדה בת 10 בפרוזדור העירייה, חיכתה לבואו של ראש העירייה וכאשר הגיע – ביקשה ממנו שיקנה לה משקפי ראייה, כי היא לא רואה את הלוח בכיתה, התלמידים לועגים לה, וידי הוריה אינן משיגות. הוא ירד אתה למטה, לרחבת העירייה, קנה לה מכספו משקפיים, ועכשיו היא רואה סוף-סוף. הלוואי שאת עיוורונה של הממשלה אפשר היה לפתור במשקפיים בלבד. כאן מתחייב ניתוח.