"אם הייתי יכולה לבחור, לא הייתי חיה עוד פעם. אני לא אתאבד, אבל גם לא אכפת לי להידרס על ידי אוטובוס או משהו כזה". את המשפט הזה אומרת אורית (שם בדוי), צעירה בת 25 שהיתה קורבן של התעללות מינית ונפשית כמעט לכל אורך חייה.
בהתחלה היה זה אביה, שאנס אותה מאז היתה ילדה ואמר לה שתפקידה בחיים הוא להסב לו עונג. אחרי שנפטר הגיע תורו של בן זוגה החדש של אמהּ. הוא אנס אותה למרות שלמדה מחוץ לבית, ואף איים עליה שאם תחשוף את מעשיו, אמה תממש את איומיה ותתאבד. ההתעללות המשיכה גם לאחר שאזרה אומץ והתלוננה נגדו.
אמה, שהיתה חברתה הטובה ביותר, הפנתה לה עורף ולא האמינה לה. "היא פנטזיונרית", אמרה האם במשפט נגד בן זוגה, "משהו לא בסדר איתה". מנת המרורים של אורית עוד לא תמה: על אף שבית המשפט פסק לטובתה פיצויים, היא טרם ראתה אגורה שחוקה ומתקיימת למחייתה מעבודות דוחק. "אין רגע שלא כואב לי", היא אומרת.
אורית הסכימה לחשוף את סיפורה ב-ynet, אולי בתקווה שמישהו יבין את הגלים העכורים של ההתעללות במשפחה, שבתי המשפט מתקשים להתמודד איתם.
"אבא שלי התחלק לשניים - הנחמד והמפלצתי"
אורית מספרת שחונכה להיות קורבן, שפחת המין של אביה. "המקרה הראשון שאני זוכרת היה בגיל צעיר מאוד", היא מספרת, "אבא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהתפקיד שלי בחיים זה להעלות לו חיוך על הפנים. אני זוכרת שלמדתי בגן שהיה ממש מתחת לבית. אחרי שאמא שלי היתה יוצאת לעבודה, הוא היה מבצע בי את זממו ואז היה לוקח אותי לגן. כשהגעתי לגיל 12 והתחלתי להתנגד למעשים שלו, הוא הזכיר לי שזה התפקיד שלי בחיים. ואני ילדה קטנה - מה אני יודעת".
הוריה של אורית התגרשו בילדותה אולם זה לא גרם לכל שינוי במצבה. אביה המשיך לאנוס אותה כשהגיעה לבקר אותו. המצב אף החמיר כאשר בגיל 11 עברה להתגורר עימו למשך כשנה וחצי, ואז בוצעו המעשים באופן קבוע ושגרתי, מספר פעמים בשבוע. "אבא שלי היה מתחלק לשניים. האבא הנחמד, המבשל והדואג, והאבא המפלצתי, שמכה ואונס".
אביה של אורית לא שילם מעולם את המחיר על מעשיו. הוא נפטר כשהיתה בת 15 והיא, למרות הכל, באה להלוויה. "הגעתי להלוויה שלו ובכיתי", היא מספרת, "ואפילו בשנה למותו רציתי לעלות לקבר שלו ולהגיד לו שהילדה הקטנה שלו עדיין אוהבת אותו. כשהבן אדם שיצר אותך מתעלל בך, את לא מבינה שזה לא בסדר. וגם כשאת מבינה שזה לא בסדר - את לא מבינה עד כמה".
"למדתי שבחיים צריך לשתוק"
הסיוט של אורית לא נגמר עם פטירתו של אביה. כעבור זמן מה הכירה אמהּ את רונן (שם בדוי), והשניים הפכו לבני זוג. האם היתה מאושרת, ואורית - שהציבה את אושרהּ של האם במקום הראשון - קיבלה אותו כאב. כשהגיעה לכיתה ט' עזבה אורית את הבית ועברה ללמוד בפנימיה, אולם אז גילתה שגם דמות האב החדשה בחייה הפכה אותה לקורבן.
במשך שלוש שנים נהג רונן להגיע לפנימיה בגפו, לאנוס אותה ולבצע בגופה מעשים מגונים ומעשי סדום. הוא נהג להסיעה ללימודים ולעיתים אף ביצע בה את זממו בחניון הפנימיה. כשניסתה להתנגד לו, אמר לה כי היא "אשתו האמיתית" ושהוא נשאר עם אמהּ רק בגללה. כשאיימה לחשוף את מעשיו אמר לה שאם הדבר יוודע לאם היא עלולה לשים קץ לחייה. האם סבלה מנטיות אובדניות וכבר ניסתה להתאבד בעבר, והאיום היה מוחשי מאוד עבור אורית. היא המשיכה לספוג את ההתעללויות ושתקה. "למדתי שבחיים צריך לשתוק", העידה במשפטה.
אולם שלוש שנים של שתיקה נתנו בה את אותותיהם והישועה באה לה בזכות עינה הבוחנת וליבה הקשוב של אישה זרה. אם-הבית בפנימיה בה למדה הבחינה במצבה הנפשי הקשה והחליטה להתערב. "היא קלטה שמשהו לא בסדר", משחזרת אורית, "ולקחה אותי לשיחה. נכנסנו למכונית שלה והיא פשוט אמרה לי 'הוא אונס אותך'. בהתחלה הכחשתי ובכיתי. בסוף נשברתי וברחתי מהרכב. אחר כך היא ביקשה ממני אישור לספר על זה לפסיכולוגים וליועצת בפנימיה. אמרתי לה שתעשה מה שהיא רוצה".
"בהתחלה לא שיתפתי פעולה עם היועצת, אבל אחרי שישה חודשים קשים הרמתי את הטלפון והתקשרתי למרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. השארתי הודעה ונפגשתי עם מתנדבת שסיפרה לי כמה חשוב לספר על המעשים לאמא שלי. התקשרתי לאמא שלי וביקשתי שתגיע לבד לפנימיה. אמרתי לה שאני רוצה לנהל איתה שיחת-נשים בארבע עיניים, אבל היא כמובן לא באה לבד. סיפרתי לה את הסיפור כשרונן ממתין בחוץ, והתגובה הראשונית שלה היתה 'בן זונה! אני הורגת אותו!'"
מעודדת מתגובתה של האם, חשבה אורית שהיא תזכה לתמיכתה אולם בתוך מספר ימים התהפכו היוצרות. התברר לה שבמאבק הקשה הצפוי לה היא נותרה לבדה. מאותו הרגע, ולכל אורך ההליך המשפטי, תמכה האם ברונן כשהיא טוענת כל העת שבתה ממציאה את הסיפורים. אורית מספרת שהיחידות שעמדו לצידה במהלך המשפט היו המתנדבות מהמרכז לנפגעות תקיפה מינית. "הן הצילו את חיי", היא מספרת.
השופטים: "קשה להישאר אדיש"
אורית התלוננה במשטרה ועברה חקירה קשה ומורטת עצבים בידי מספר חוקרים, אולם לבסוף הוגש נגד רונן כתב אישום. התובעת במשפט רצתה להגיש כתב אישום גם נגד האם, אך אורית לא הסכימה, והודיעה שלא תשתף פעולה במידה ויוגש כתב אישום שכזה. משפטו של רונן התנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב ובסופו הוא הורשע ונשלח לרצות 16 שנות מאסר.
"מעשיו של הנאשם חמורים ביותר", כתבו השופטים בגזר הדין, "הם מעוררים פלצות, סלידה ושאט נפש אצל כל בן אנוש החי בחברה מתוקנת. קשה להישאר אדיש ושווה נפש לנוכח התנהגות מעין זו של הנאשם… הוא בא אליה ועליה כל אימת שחשקו או ייצרו פקדו אותו, תוך התעלמות מוחלטת מרצונותיה ורגשותיה… הוא נהג בה כאילו היתה שפחת המין הפרטית שלו וכלי לסיפוק יצריו המיניים".
לכל אורך המשפט הכחיש רונן את המעשים המיוחסים לו, אבל השופטים לא האמינו לגרסתו, וקבעו כי ניצל את אהבתה העזה של אורית לאמה. אורית העידה במשך שעות ארוכות בבית המשפט, סיפרה בפרטי פרטים על מעשיו של רונן ונאלצה לעמוד בחקירה נגדית קשה של סניגורו. אורית מספרת: "עורך הדין שלו ניסה להשפיל ולבלבל אותי בכל דרך. הוא שאל את אותה שאלה 80 פעם בדרכים שונות וניסה לגרום לי להרגיש משוגעת ולא נורמלית".
האם: "הוא לא נגע בה. היא פנטזיונרית"
במשפט ניסה הסניגור להוכיח שאורית משקרת ומשתמשת בכשרון המשחק שלה כדי להעליל על רונן. הוא אף טען כי בעבר שיחקה בהצגה בתפקיד של אם שכולה, תפקיד אשר "הכשיר" אותה לדבריו לקראת "הצגת חייה" - בבית המשפט, וסייע לה להציג את עלילת השווא שטפלה על רונן.
השופטים דחו את טענות הסניגור. "העובדה כי למתלוננת כשרון משחק בלתי מבוטל, אינה מקנה לסיפורה שום נופך של אי אמינות או 'הצגה', שאין בינה לבין המציאות כל קשר…".
השופטים אף עמדו משתאים נוכח עדותה של האם בבית המשפט. "אני לא מאמינה, לא היו דברים מעולם", אמרה, "פשוט חבל שלא יכולתם לקרוא את הכתיבה של אורית, היא פנטזיונרית, היא כל כך טובה ואמיתית בכתיבה שלה. היא אמרה אותו דבר על אבא שלה. משהו לא בסדר איתה… הוא לא נגע בה, הוא איש כל כך טוב הוא לא עשה לה כלום".
גם את הטענות הללו דחו השופטים על הסף. "הן הנאשם והן בת זוגו ניסו ליצור את הרושם, כי מדובר בפנטזיות דמיוניות של המתלוננת שצצו במוחה הפורה... הם ניסו להציג את המתלוננת כשחקנית אוהבת דרמה שהחליטה לפנטז ולספר סיפורי עלילה על הנאשם. אמה יצאה מגדרה כדי לשכנע אותנו כי סיפוריה של בתה לא היו ולא נבראו ובשקר יסודם. הדברים נאמרו כדי לחלץ את הנאשם מהאישומים החמורים שיוחסו לו בין שיש בהם אמת ובין אם לאו...", כתבו השופטים.
"מה עשיתי, הכנסתי אדם לכלא"
לאחר ההרשעה הרגישה אורית כאילו ירד עול כבד מעליה. "אפילו אנשים שלא הכירו אותי מקרוב אמרו לי שרואים עלי את השינוי. אבל למרות ההקלה הגדולה היו לי רגשות מעורבים. אפילו לא שמחתי. מצד אחד הרגשתי שאני כבר לא צריכה לפחד ממנו יותר, ומצד שני פתאום חשבתי, 'מה עשית? הכנסת אדם לכלא'".
אולם חייה של אורית לא שבו למסלולם. היא מתגוררת בגפה בדירת חדר קטנה, מתפרנסת בדוחק מעבודות מזדמנות ומתמודדת עם בעיות כלכליות קשות ביותר וגם עם בעיות בריאות. "הגוף שלי זועק לעזרה", היא אומרת.
התובעת במשפטה של אורית ביקשה מבית המשפט לקבוע לה פיצויים מרונן. בית המשפט קבע כי עליו לשלם לה 50 אלף שקלים פיצויים, אולם היא טרם ראתה אגורה מהכסף לו היא זקוקה נואשות. כשפנתה להוצאה-לפועל כדי לגבות את הכסף, נאמר לה שלא הצליחו להוציא את הפיצוי שפסק לה בית המשפט. ככל הנראה העביר האב את רכושו על שמה של האם כדי להתחמק מהתשלום.
"אני מנסה לשמור על אופטימיות ולהוציא את הכוח מהמעמקים, אבל אין רגע שלא כואב לי", אומרת אורית, "אין רגע שהילדה הקטנה בפנים לא בוכה וזה לפעמים קשה מנשוא. אני מחזקת את עצמי ואומרת לעצמי שאני בת 25 ואני חיה לבד ואף אחד לא יכול לעשות לי כלום, אבל לילדה הקטנה ההיא זה לא משנה. שום דבר כבר לא יכול לשנות".