מחר יהיה קר ומפחיד

שחר מגן על "דו"ח מיוחד", יצירת המופת הראשונה ל-2002

הנה רעיון נחמד: מערכת צדק שלא טועה. מישהו רוצה אחת? לא לקפוץ. האם היה באמת טוב יותר לכולם לו אפשר היה למנוע פשעים רגע לפני? ובמה נאשים את מחולליהם, שבעצם לא חוללו דבר? אמנם בעולם כזה, עולם בלי חרטה, לא היינו מכירים בג'ק המרטש, ג'ון וילקס בוט או לי הארווי אוסוולד, אבל האם היה מקום גם לדוסטויבסקי, שיקספיר או היצ'קוק?

כי בלעדיהם החדש של שפילברג לא היה מגיע לאן שהגיע, כי הרי מדובר בסיפור ובסרט שנשען כולו על המיתוסים הגדולים של התרבות המערבית והופך אותם, במיומנות של זאטוט חולה נפש, למשחק וידאו משובח. אחרי אדיפוס, המלט ורסקולניקוב, קבלו את ג'ון אנדרטון, עוד אחד שמתחרט שהוא חי.

 

מהפך באמנות הסיפור?

 

"דו"ח מיוחד" שעולה הערב לאקרנים אחרי שכבר עשה בארה"ב 128 מיליון דולר, מפגיש בין שני הענקים פליטי קובריק, סטיבן שפילברג וטום קרוז, בסיפור קצר מ-1956 של ענק אחר, סופר המד"ב פיליפ ק. דיק (שאחראי גם ל"בלייד ראנר" ול"זיכרון גורלי"). קרוז הוא ג'ון אנדרטון, בלש משטרה ששכל את בנו, התגרש מאשתו והתמכר לסם חדש ומקסים, ומקדיש כעת את חייו ללכידת רוצחים. עד כאן הכל בסטנדרט, למעט עניין אחד: בוושיגנטון של שנת 2054 תופסים את הרוצחים לפני הרצח, ומאשימים אותם בכוונתם לעשות משהו לא יפה ולא במעשה עצמו. מחלקת הפרה-קריים (טרום-פשיעה. ותודה לדובי) נשענת על שלושה אוטיסטים ששוחים בבריכה, ולהם יכולת לחזות את העתיד ולראות פרטים ממעשי רצח, עד ארבעה ימים לפני התרחשותם. כצפוי, כמו בכל פילם-נואר שמכבד את עצמו, הבלש הטוב נאלץ להוכיח את חפותו, לאחר שהשלישיה מגלה שדווקא הוא, יוצר השיטה, עתיד לרצוח מישהו שהוא אינו מכיר, בעוד כ-36 שעות מעכשיו.

שלישיית הפרה-קוגניטיב נקראים על-שם שלושת אמני המתח הגדולים - ארתור (קונאן דויל), דאשיל (האמט) ואגתה (כריסטי), ובניגוד אליהם הם זורקים רמזים דווקא לגבי העתיד ולא פותרים את העבר, ופה נעוץ המהפך שהרעיון מאחורי "דו"ח מיוחד" עלול לגרום, לא רק בחיים עצמם אלא בסיפור הבלשי, ואולי גם באמנות הסיפור בכלל.

 

כמעט "בלייד ראנר"

 

סיפור המרדף המהפכני הזה מאגד את הצוות האהוב על שפילברג - העורך מייקל קן; המלחין ג'ון וויליאמס (שפורט גם ל"מלחמת הכוכבים" ול"הארי פוטר"); והצלם האגדי יאנוש קמינסקי ("A.I", "להציל את טוראי ריאן", "רשימת שינדלר"), והוא מתוזמן בשלמות, בקרירות, ונראה כמו סיוט של מעצב-על.

"בלייד ראנר"? לא בטוח. הוא אינו הופך פיוטי בשום רגע, והוא יעיל מדי מכדי לפנות זמן לפלרטוט עם הנפש, אבל בעצם, אולי הפיוטיות של רידלי סקוט היא לא מה שאנחנו חושבים שהיא. ולמרות ששפילברג נזרק בסוף למיינסטרים האהוב עליו, למרות שהתפנית מתבררת הרבה לפני שצריך, למרות שאין חד-קרן ולא נקבל את גרסת הבמאי עוד כך וכך שנים, "דו"ח מיוחד" הוא בכל זאת יצירת מופת אמריקנית, של שנת 2002 לפחות (ואולי הוא שם בגלל שאין אף סרט אחר שמתקרב, ומיכסה צריך למלא).

שתי סצינות בסרט מראות לנו כיצד הגיע שפילברג למעמד הזה, איפה הוא התחיל ואיפה הוא יגמור: האחת היא סצינת מרדף במפעל מכוניות, ובדומה לסצינה זהה כמעט אצל ג'ורג' לוקאס, יש הרבה אפקטים, פואנטה בסוף, ומדבר באמצע; לעומתה, סצינת המרדף בקניון לקראת סוף הסרט מוכיחה ששפילברג קפץ גבוה: הגיבור נמלט מרודפיו באלגנטיות רבה, אין שום אפקט שאפשר לראות אותו, אלא רק כזה שאפשר לחשוב עליו, והתוצאה עדינה, מדויקת וגדולה מהחיים.

 

ככה זה כשלא יודעים להתאבל

 

השליטה של שפילברג בפרטים הקטנים לאורך הסרט הופכת לא פעם מתישה, עד שנראה ש"דו"ח מיוחד" הוא כתב חידה לעכברים טרחנים. הוא מכניס את "הקוסם מארץ עוץ", "ארוחת בוקר בטיפאני", "בלייד ראנר", "זיכרון גורלי", "האלמנט החמישי", "ורטיגו", "מגע של רשע", "מטריקס", "התפוז המכני" ועוד כל כך הרבה, אך בניגוד למה שמקובל לחשוב, לא בפיתרון תשבץ נעוצה גדולתו של סרט, כי לפותרים נכונה ממילא לא מחכה דבר, ומחווה היא אף פעם לא יותר מאשר מחווה. הכוח האמיתי של הסרט, אם כך, הוא לא במראי המקום אלא בדמות הראשית - טום קרוז, דמות אכולת אובססיה נוגעת ללב. כל השאר זה שטויות במיץ.

קרוז מגלם דמות השוקעת בים של חרטה, ולכן גונבת מדי יום את החרטה מאחרים. ככה זה כשלא יודעים להתאבל כמו שצריך. כמו תמיד, העיסוק בעתיד הוא רק חלק מהאובססיה לתקן את העבר, מחלה שנמצאת אצל הבלשים ופותרי החידות האהובים עלי, שכולם קודם כל מכורים - לסמים, לסיגריות, לנשים, לעבודה: ג'רי בלק ב"שבועה" של פרידריך דירנמט, אד קרן ב"האיש שלא היה שם", פרד אברלין ב"ממעמקי הגיהנום", קלאריס סטרלינג ב"שתיקת הכבשים", או המפקח המופלא ב"ירח מלא" (יצירה ענקית של הסופר הספרדי אנטוניו מוניס מולינה, שנפתח בשורה: "יום ולילה התהלך בעיר וחיפש מבט"). וככה, בלי ששמנו לב, קם שפילברג, אמן המשפחה, ועשה סרט שכולו על התמכרות - לסם, לאבל, לשיטה, לקולנוע. אבל לא צריך לדאוג, אפילו שרלוק הולמס לא היה נקי.