"רק על עצמי לספר ידעתי", אומר האוטוביוגרף לעצמו, ומיד אחר כך נבהל קצת. "ומה אם צר עולמי באמת, ממש כעולם נמלה"? הוא ממלמל בדרכו אל המקלדת. "מי יפרסם את זה? מי יקרא? מה יישאר בזכרונו של העולם מסיפור חיי אחרי לכתי, ולמי אני עמל ומדוע בכלל, כשאפשר, במקום זה, לשחק דמקה או לגדל אורכידאות ננסיות". וככה, בעודו בחלוק בית ובפנטופעלעך, מדשדש האוטוביוגרף הלאה, אל המרפסת, ונהנה בשקט מזיו החמה – לשמחתם האילמת של עצי יערות הגשם בברזיל.
מדוע אדם כותב אוטוביוגרפיה? ככל הנראה מפני שאורכידאות ננסיות אינן תחליף לצורך בהנצחה עצמית, בהשארת חותם כלשהו מחייו על העולם. העולם יכול להסתדר גם בלי זה, אבל הכותב – לא. יש באוטוביוגרפיה אפשרות לגלות ולכסות, להציג את "הסיפור האמיתי" כהווייתו, לעשות אצבע משולשת לכל הביוגרפים העתידיים שייאלצו להסתמך על גרסת המקור, להבטיח מבוכה מתמשכת לנכדים – ולעתים נדירות, לזכות את העולם בפנינה צנועה של הגות, של ברק, של וידוי, של פתיחות.
11 האוטוביוגרפיות שאני אוהבת במיוחד אינן קשורות דווקא לחייהם של אנשים גדולים מאוד. לא תמצאו כאן את יומני צ'רצ'יל או בן גוריון, גם לא את ספרי הזכרונות של פוליטיקאים פחות מעניינים. לכולן יש סיפור-שמאחורי-הסיפור, רובן לא תורגמו לעברית וחבל שכך, וכל אחת מהן אילצה אותי לשוב אליה כמה פעמים במהלך חיי הקריאה שלי, ומכל אילוץ כזה יצאתי קצת נשכרת. הנה הן, לפי סדרן הכרונולוגי, מתים עתיקים תחילה.
"וידויים", אוגוסטינוס. הוצאת ידיעות אחרונות
אוגוסטינוס הקדוש ייסד במו ידיו וקולמוסו את ז'אנר האוטוביוגרפיה, לפני 1,600 שנה ויותר, וכבר אז נמתחו הגבולות בין הבדיון למציאות, בין העובדות לאגדה המאוחרת על אודות העובדות, והפכו לתעתוע שמאפיין מאז אוטוביוגרפיות טובות וטובות פחות: לעולם לא נדע מהו הסיפור האמיתי, והסיפורים הטובים באמת סוחפים אותנו פנימה, אל תוך חייהם של אחרים, כאילו היו אמת לאמיתה. אוגוסטינוס לא עוסק ב"נולדתי, גדלתי, התחנכתי". אלה נחשבו בשעתו לא כל כך ראויים להנצחה במלים. במקום הכרונולוגיה, הוא בוחר לנהל דיאלוג עם אלוהיו על אודות האמונה והספקנות, השמחה והייאוש, האהבה והחרדה הכרוכים אלה באלה בחייו של המאמין שמנסה להתקרב לבורא-עולם מתוך כבוד ויראה. אז לא תמצאו כאן דיווח נרחב על חיי היום-יום בתחילת האלף הראשון לספירה, אלא אוטוביוגרפיה אינטלקטואלית, שאלוהים ואדם הם גיבוריה, ושניהם מפתיעים בעוצמת הלפיתה שלהם, בחדות האחיזה שלהם בקורא.
האוטוביוגרפיה של בנוונוטו צ'ליני
לא תורגם, אפשר להשיג במהדורות שונות ובהוצאות שונות, כי איש כבר לא מחזיק בזכויות על חייו וכתביו של צ'ליני, חרש-אמן שכתב את זכרונותיו בגיל 40. בראשית המאה ה-16 זה נראה לו זמן ראוי לסכם את סיפור חייו של אדם, בצניעות ובענווה יוצאת דופן, ובחיוניות מתפרצת שאני לא מכירה כמוה בין כתבי הרנסנס שלא נגרסו בשיני הזמן. בראשית הדברים צ'ליני נזכר באביו, ובסטירה המצלצלת שזה העניק לילד בנוונוטו בן החמש, כששניהם בהו לתומם באש המתפצפצת באח. הילד שאל על שום מה הסטירה, ואביו אמר לו – כדי שתזכור, כי זה הרגע ראית סלמנדרה עולה מתוך האש, וזה מראה שאדם זוכה לו רק אחת לאלף שנה. כן, בדיוק כך. בשנת 1500 עוד היתה לבן המערב היכולת לראות סלמנדרות. ולספר עליהן לדורות הבאים.
"מסעותיו של מנדש פינטו", מאת מנדש פינטו
לא תורגם. המקור – פורטוגלי. יש מהדורות אקדמיות מוערות באנגלית. הספר הזה ראה אור בשנת 1604, השנה המופלאה בה נולד "דון קיחוטה", ושניהם התחרו על תואר "רב המכר הגדול של הספרות האיברית". אלא שפינטו נשכח וקיחוטה פרח, מפני שבני האדם נהיו ספקנים ואיבדו את חדוות הקריאה במה שלא התקבל עוד על דעתם. במקום זה יצרו את הדיכוטומיה המעצבנת בין "אמת" לבין "בדיה", ופינטו נמצא היכנשהו באמצע: מכל מקום, האיש ומסעותיו אמיתיים לגמרי, והוא נע בעולם העתיק והחדש במשך 21 שנה, הגיע לסין של מרקו פולו, היה יועץ חצר לשליט בטורקמניסטאן, סוחר וחייל, לבלר ומבריח, עבד שבוי ומפקד, מלח ואומן לעת מצוא. והדברים המופלאים שראה! לא רק פילים הודיים ענקים שהרשימו אותו במיוחד, כי אם גם סירוניות אמיתיות לגמרי בים-ערב. אמיתיות? ודאי. הרי הוא ראה אותן בעיניו. כמו צ'ליני והסלמנדרה. פעם בני אדם ראו דברים מופלאים כמו חד-קרן, סירונית, עוף חול, גריפונים וקנטאורים. היום רואים רק עב"מים וחייזרים. משעמם.
בנימין פרנקלין, אבטוביוגרפיה. הוצאת שוקן, 1954
אם יש לכם מזל, תמצאו; אם אתם חושדים מראש – ובצדק – בעבשות התרגום העברי (שאינו תרגום מלא), תוכלו למצוא את הספר באנגלית, במהדורה המקוונת של פרוייקט גוטנברג. פרנקלין כתב אותו בצרפתית, והספר ראה אור לראשונה בפאריס, במארס 1791. בצד תיעוד נדיר ביופיו ובבהירותו של חיי המושבות טרם עצמאות וגם לאחריה, יש בו פרקים המתייחסים לספרות, לפילוסופיה ולחיי הדת של התקופה. הכתיבה של פרנקלין מרגשת, משום שלמרות הידעה כי הספר נועד לדורות הבאים – במקור נכתב כמתנה לבנו הבכור – אין בו ולו שורה דידקטית אחת, אלא הכרה מתמשכת ביתרונות הענווה האנושית.
צ'רלס דרווין, אוטוביוגרפיה
לא תורגם. גם את זו ניתן (רצוי!) להוריד מפרוייקט גוטנברג. באוקטובר השנה צפויה מהדורה אמריקנית מוערת, אבל באמת שלא צריך. לצד גאונותו כאיש מדע מקורי לחלוטין, דרווין היה גם יוצר מצוין במלים, וכל מי שקרא את "מוצא המינים" או את "מסע הביגל" יודע זאת. הוא גם היה ביישן, פוריטני, איש מאמין ואיש משפחה למופת, והוא אהב מאוד את הגברת דרווין, עימה שיחק שחמט מדי ערב לפני השינה. אבל עיקרה של האוטוביוגרפיה הוא היזכרות לא נוסטלגית, חריפה ובהירה, במראות, ברעיונות ובמאבקים שהיו מנת חלקו בחיים אינטלקטואליים סוערים מאין כמוהם.
האוטוביוגרפיה של מארק טווין
למרות שהאיש הוא כבר מת עתיק למדי, המהדורה הסופית של האוטוביוגרפיה שלו טרם ראתה אור. עובדים על זה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי. מה שיש על המדף שלי הוא שני ספרים: אחד קרוי The Autobiography of Mark Twain, והוא מדיף ריח של זקנה כיאה לספר שראה אור ב-1924, והשני קרוי Mark Twain in Eruption, משנת 1940. עד היום לא פורסמו כל פרקיה של היצירה, שהיא שיר אהבה למיסיסיפי, לאנשיה, להומניזם פשוט ובסיסי שמפעפע בכל כתבי מארק טווין – למעט, אולי, בזכרונות המסע לפלשתינה, שלה וליושביה רחש תיעוב ובוז עמוק. כיוון שהאיש היה מהמר ועיתונאי, מו"ל ופושט רגל, פורק עול מקצועי ובעל לשון וקולמוס חדים כתער, אין זה סיפור המסתכם ב"כיצד הפכתי מסמואל קלמנס לסופר שכולכם מכירים בשם מארק טווין", אלא אפוס רחב יריעה של חיי-תקופה, והתקופה מרתקת לא פחות מן האדם.
Up from Slavery" , Booker T. Washington"
למיטב ידיעתי, לא תורגם מעולם. מין מחדל שכזה, בעיקר של מערכת החינוך לדורותיה, אבל אנחנו הרי מצטיינים בהכחשת שואות של הזולת, כולל שואת העבדות שנמשכה בערך 150 שנה יותר מזו שלנו, וכשהסתיימה, בקרבות הקשים של מלחמת האזרחים, יצאו מתוכה בני אדם שחורים חופשיים לכאורה, אבל רובם לא ידעו קרוא וכתוב ורובם לא יכלו לשמר את חייהם ואת תרבותם ולהעבירם הלאה. אחד מיוצאי הדופן המרשימים ביותר של התקופה הוא בוקר ט. וושינגטון, עבד שהיה ליוצר, וגם הוא נאלץ להמיר את הזעם בתקווה, את השנאה בחמלה, את הטראומה בחיים פוריים של עשייה וחינוך. הזכרונות מזעזעים ומרטיטים כאחד, ואני חושבת שהם צריכים להיות ציון דרך בחיי הקריאה של אנשים משכילים באשר הם, אפילו אם הם כאן. היש אי בזה מו"ל שירים את הכפפה? דווקא כדאי. אין זכויות יוצרים. ועד שזה יקרה, אפשר להציץ ב"לוחם חרות" של נלסון מנדלה, בהוצאת כתר, ולהבין שלעבדות פנים רבות, ונצחונה של הרוח לעולם יהיה מסוכסך ועקוב מדם. בארצות הברית כמו בדרום אפריקה.
"מכתבים לתיאו", וינסנט ואן גוך. הוצאת שוקן
וינסנט כתב לאחיו. הוא לא תיכנן אוטוביוגרפיה, הוא לא ידע שזה יתפרסם, ספק גדול אם רצה בכך. מה שברור יותר הוא, כי לא רצה כלל לחיות. ומכאן גם יופיה הנדיר של היצירה, שמכתביה נולדו מתוך צורך עמוק בתקשורת, לפחות עם אדם אחד שמבין-לא-מבין, לבדו בעולם שלם של לא-מבינים. תיאו ניסה, ככל יכולתו, לתמוך באחיו, אבל מתאבדים אינם משתכנעים להישאר עימנו רק בגלל האהבה של הזולת. ואן גוך לא שיער שהוא גאון, והדבר עולה בבהירות מן הכתובים. הוא רק רצה, כל עוד אפשר היה, להמשיך ולהתבונן בנופיו האהובים, ואם היה כסף לבד ולצבעים – ולעתים קרובות לא היה – לרשום ולצייר את מה שעיני הרוח הענקיות שלו ראו.
"אנטי-זכרונות", אנדרה מאלרו
לא תורגם. "חיי אנוש" של מאלרו, אחד הרומנים הפוליטיים הגדולים של המאה העשרים, תורגם לעברית. ואפילו הזכרונות-לא-זכרונות מתקשים להקיף את כל סיפור החיים המרתק של סופר שהתחיל את חייו הבוגרים כמבריח עתיקות מקמבודיה, המשיך כלוחם במהפכת האיכרים בסין ב-1927, הפך לחביבם של הסלונים הספרותיים בפאריז של שנות השלושים, היה אוצר חשוב ומהפכני במוזאונים הגדולים בצרפת, נטל חלק במלחמת האזרחים בספרד, היה מבכירי המחתרת הצרפתית בתקופה הנאצית, ממקימי חיל האויר של צרפת החופשית – ואחר כך גם שר התרבות של דה גול. עושר המעשים מתחרה בעומק האינטלקטואלי המרהיב של האיש. כשהייתי בת 18 והתוודעתי ל Antimemoirs של מאלרו, חשבתי שכך צריך לחיות, או בכלל לא. מאז התמתנתי מעט. גם מי שאינו יכול לחיות כך, יכול לקרוא ולהרחיב את התודעה באופן חוקי לגמרי.
"אדם הראשון", אלבר קאמי. עם עובד
בחייו, סירב באורח עקבי לדבר על ילדותו ועל בית הוריו. הוא הגיע לפאריס מאלג'יר וכוכבו דרך כיוצר מהפכני, ועד מהרה שכחו כי לאיש אין כל היסטוריה פרטית מתועדת. הוא המציא את עצמו כאינטלקטואל וכאיש פוליטי, כיוצר וכהוגה, ונדמה היה שאין כל חשיבות ל"נולדתי, גדלתי", אלא שטבעה של הילדות, לפחות במאה העשרים, לרדוף את האדם עד שהוא מעבד אותה עד תום. וכך עשה, ביצירה, שהטיוטה האחרונה שלה נמצאה בתיקו כשמת בתאונת דרכים בגיל 47. היא ראתה אור רק שנים רבות לאחר מותו, על פי בקשתו המפורשת שכך ייעשה. מה שמתגלה בקריאה הוא סיפור מדהים של עוף חול, של ילד שגדל באלם מוחלט כמעט (אמא היתה חירשת, ובימים ההם לא היתה לזה כל תקנה), בעוני מנוול, בתחושת נחיתות חברתית מתמשכת, בחור קולוניאלי מצחין ומדכא: היה לו מזל. היה לו מורה טוב אחד, שהכיר בכשרונו והפציר במשפחה לשלוח אותו ללמוד ולהינצל מגורל האנלפבתיות של סביבתו. למורה הזה הקדיש את נאום פרס הנובל שלו. את המשפחה האומללה שלו ידע לעטוף באהבה וברחמים גם ביצירה הכי חושפנית שכתב מעודו.
"שמעתי את הציפור הכלואה שרה", מאיה אנג'לו. זמורה ביתן
היא משוררת ענקית, כמעט המשוררת הלאומית של ארצות הברית, אבל עד שהגיעה לשם, נועד לה גורל שונה לגמרי. כזה ששמור לילדות שחורות עניות בדרום ארצות הברית, בשנות המשבר הכלכלי ולאחריהן. הספר הוא אחד מארבעה כרכי אוטוביוגרפיה שאנג'לו כתבה בכשרון של פרוזאיקונית מוחמצת (בעצם, אולי לא. הרי אי אפשר לדעת - כל עוד אדם חי - מה עוד ייצור. רק אוטוביוגרפיות מוגמרות דומות להספדים שחסר בהם הפרק האחרון), ובקול ענק: קול זועם ורועם, מלטף ואוהב, מסוכסך וכואב וחכם וציני, עשיר בטונים ובגוונים כמעט כקולה של טוני מוריסון בפרוזה שלה. מאוגוסטינוס ועד אנג'לו, התרגלנו לאהוב תבנית סיפורית שבה הרוח מנצחת. ובכן, כיוון שהכותבת היא אשה שמודעת היטב לבעיות התבנית של הכתיבה הגברית המערבית, היא נחלצת מתוכן בכוח ועושה משהו שונה לגמרי. כן, הרוח מנצחת. אבל לא תמיד, לא בכל מחיר, ודאי לא במחיר של התנכרות למי שהיוצרת היתה פעם, לפני שהיתה הגברת הראשונה של השירה האמריקנית. ואם כבר תרגמו – הגיעה השעה לגרסה עברית של מחבר גדול משיריה של אנג'לו, אבל במצב המו"לות דהיום, לזה כבר באמת אין כל סיכוי. כדי להתנחם מעט, תמיד אני יכולה לשוב לסירוניות של מנדש פינטו.