הגודל כן קובע. על מבנה הליגות

פעם הכל היה פשוט: בליגה הראשונה שיחקו 16 קבוצות וכולם ידעו שבסוף העונה שלוש קבוצות יורדות. מה הביא לכך שכל כך הרבה הצעות הועלו לאחרונה בנושא מבנה הליגות ולמה בקבלת ההחלטות בנושא לא סופרים את הדברים החשובים באמת?

עד לפני מעט יותר מחודש סערה וגעשה קהילת אוהדי הכדורגל הישראלי בעקבות הנסיונות להגדיל את ליגת העל והליגה הלאומית, ולהציל מירידה את הקבוצות שנקלעו לצד הלא נכון של הקו האדום. הרעש הציבורי שכך מאז, אך העובדה כי עונת המשחקים הקרובה תיפתח מבלי שברור כמה קבוצות ייאלצו להיפרד מהליגה הבכירה בסופה, שרירה וקיימת.

מבנה הליגה ושיטת המשחקים בה משפיעות באופן ישיר על סגנון המשחקים שנראה ורמתן, ושינויים במבנה זה הינם בעלי השפעות מרחיקות לכת על אמון האוהדים, אבל נדמה שאצלנו מעדיפים להניח את העקרונות בצד ולעסוק בפוליטיקה.

 

קצת היסטוריה

 

כשהיינו ילדים הכל היה הרבה יותר פשוט. הטובים היו טובים, הרעים רעים, ובליגה הלאומית היו 16 קבוצות. מאז עונת המשחקים 1963/64, למעט חריגות בודדות, עבר הקו האדום בין המקום ה-13 ל-14, כששלוש הקבוצות במקומות הראשונים בליגה הארצית ניסו את מזלן בעונה הבאה בליגה הבכירה.

על השינוי הגדול הוחלט בשנת 1987, ערב העידן המקצועני. על מנת להגביר את התחרותיות הוחלט להקטין את הליגה בהדרגה ל-12 קבוצות. מאז ועד היום הספיקו קברניטי הכדורגל הישראלי לשנות את גודלה של הליגה שש פעמים, לשנות את שמה, לנסות שיטות שונות של פלייאוף עליון ופלייאוף תחתון, להוסיף סיבוב שלישי, לבטלו ולהפעילו מחדש.

 

סיפור של קיץ

 

לאחר שהתגלו לקראת סוף העונה שעברה החשדות להטיית משחקים בקרב שופטים בכירים (מישהו שמע משהו מהפרקליטות?), יזמו ראשי הקבוצות מהלך להקפאת הליגה. מהלך זה, בתמיכתה של מינהלת הליגה ז"ל, היה אמור להוביל להגדלת הליגה העונה ל-14 קבוצות ונראה כבלתי נמנע לפני חודשים ספורים, אך פתאום, ללא כל סיבה נראית לעין, יצאה כל הרוח ממפרשי המאבק והנהלת ההתאחדות דחתה את ההצעות שהוגשו על שולחנה. מעניין שבאותו זמן, ממש בלי שום קשר, הצליח איציק זוהר להציל את בית"ר ירושלים ממאבקי הירידה.

 

מפת האינטרסים

 

שיטת הבחירות בישראל שונתה פעמיים בעשור האחרון. בשנת 1992 החליטה הכנסת על הפעלת בחירות נפרדות וישירות לראשות הממשלה, ופחות מתשע שנים לאחר מכן החזירה את השיטה הישנה. התבוננות על תהליכי קבלת ההחלטות בנושא זה מגלה באופן מפתיע, כי לא תמיד עמדו לנגד עיניהם של נבחרי העם שיקולים עקרוניים כאלה או אחרים בקביעתם את מנגנוני ההכרעה של הדמוקרטיה הישראלית, אלא כיצד תזכה מפלגתם למירב הסיכויים בבחירות הקרובות. באופן מפתיע לא פחות, מקפיד עולם הכדורגל הישראלי על אותה פילוסופיית חיים.

לקבוצות הקטנות בכדורגל הישראלי, כלומר כל אילו שאינן נמנות על מועדון ארבע המיוחסות, ומקומן בליגה הבכירה הוא על בסיס מקום פנוי, היה ויהיה תמיד אינטרס ברור להגדיל את הליגה.

דווקא הקבוצות הגדולות אמורות לכאורה להתנגד למהלך כזה, שעשוי להפחית את מספר המפגשים בינן לבין עצמן ולגרום לאובדן הכנסות, אך מסתבר שישנם אינטרסים נוספים. בתמורה לתמיכתן בהגדלת הליגה, קיבלו הקבוצות הגדולות גיבוי מאחיותיהן העניות במהלך להקמת המינהלת (מה גם שליגה גדולה יותר פירושה יותר השפעה בהתאחדות לכדורגל).

בינתיים נפחה מינהלת הליגה את נשמתה ולא ברור האם עובדה זו תגרום לשינוי בעמדותיהם של שחר, תאומים ושות'.

מאד מתבקש להכניס בהזדמנות זו קטנה גם לגברי לוי, אבל נראה שדווקא בנושא הזה עמד יו"ר ההתאחדות על רגליו האחוריות ונדמה שאלמלא התנגדותו, הפועל חיפה והפועל הרצליה או קריית גת היו זוכות מן ההפקר בכרטיס כניסה לליגה הראשונה. את התנגדותו למהלך הסביר גברי בנימוקים עקרוניים, רחמנא ליצלן...

 

אז מה יקרה השנה?

 

ההצעה להגדיל את הליגה תעלה שוב במהלך החודשים הקרובים, כשכרגע לא ברור מי ישמש אז כיו"ר ההתאחדות לכדורגל. רוב הקבוצות הקטנות יתמכו, הקבוצות הגדולות יתלבטו, וההכרעה תיפול כנראה על פי זהות הקבוצות שנמצאות בסכנת ירידה.

וכמעט שכחנו שיש כאן שאלה עקרונית ומקצועית כבדת משקל. כמה קבוצות ייצרו כדורגל תחרותי ומעניין יותר? איזה עומס נכון להטיל על הקבוצות (בהתחשב בכך שחלקן ישתתפו במפעלים אירופאיים)? ומה עם התרומה הערכית והחינוכית של הגדלת הייצוג לקבוצות מהפריפריה?

על מנת לדון בשאלות אילו ברצינות צריכים ראשי הכדורגל הישראלי להטיל מגבלה על עצמם, ולקבוע כי כל החלטה שתתקבל בנושא מבנה הליגה תחול רק החל מעונת המשחקים הבאה. כך יהיו נציגי הקבוצות חפים ככל הניתן מאינטרסים צרים, ויוכלו לדון לעומק בטובתו של הכדורגל הישראלי.