אין כמו חודש אלול לדיון של טרום-בחירות בתכונותיו של שליח הציבור האידיאלי. בבתי הכנסת עסוקים הגבאים זה מכבר בשיבוץ הש"צים לתפילות הימים הנוראים. יודעים הגבאים נפש קהילותיהם ואת סדרי העדיפויות הספציפיים. קהילה אחת מעדיפה חזן המסלסל בקולו הערב פיוטים בסגנון קונצרט אופראי, בעוד קהילה אחרת מחפשת את החזן האופ-שמחי שיודע להלביש את מלות התפילה על הלהיטים העכשוויים. קולו של החזן וקצב תפילתו הם קריטריונים מובילים. רק בקהילות נידחות מקפידים עדיין על תכונותיו ההלכתיות המובהקות של שליח הציבור המתחזן. יראת שמים, מידות מצוינות וכיו"ב לא נדרשות היום ברוב המקומות.
וממש כמו הפיחות הזוחל ברמת הפולחן הדתי, כך גם בעולם הפולחן הפוליטי עסוקים הרבה יותר בשואו מאשר במהות. איך הוא נראה, מה הוא אוכל, למה הוא מסתחבק או לא, כמה הוא מחייך ומתי הוא ישן הן סוגיות שהציבור סופג אל מכלול שיקוליו. אך בניגוד להתרחשות בבתי הכנסת, שם חזן שביאס את המתפללים שנה אחת לא יקבל אפילו מנחה בשנה שאחריה, בעולם הפוליטי שלנו מבאסים כרוניים יכולים להמשיך עד שאלוהים יחליט אחרת.
לגמרי ברור שהבחירות הפעם הן הזדמנות כמעט אחרונה של הציבור הישראלי לרדת ממסלול ההתרסקות הקולקטיבי של "תמות נפשי עם פלישתים", ולבחור בחיים. אם ההזדמנות הזו תבוזבז הפעם לשווא, הסטיקרים של "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים" יהיו מציאות, לא בדיחה.
הדרך היחידה למנוע את האפשרות הזאת היא לבחור בטוב, בנכון, בצודק ובחכם. ואיך נדע מי הוא? ובכן, יש כמה וכמה סימני היכר מובהקים. חלקם מצד "מה שאין בו" ואחרים מ"מה שיש בו". למשל, ממש אין לנו עניין באיש מבריק, כריזמטי ונערץ על פקודיו ומפקדיו. אנחנו צריכים פקיד שבא לעבוד. מישהו שבמקום להסתובב עם הילה של נבחר-ציבור יסתובב עם תחושה של משרת-ציבור. כמו כן אנחנו לא מחפשים מישהו שיחליט בשבילנו שחינוך ובריאות חשובים יותר מכלכלה וביטחון, או הפוך. בקיצור, שלא יגע לנו בסולם העדיפויות. תפקידו, בעניין הזה, לדאוג שהכל יעבוד כמו שצריך. אני אדע שמצאתי מישהו לבחור בו כשאשמע אותו אומר את הדבר הזה: "איכות החיים של כולנו יחד ושל כל אחד מאתנו לחוד תלויה ברמת שירותי החינוך, הבריאות, הכלכלה והביטחון שביכולתנו לספק. בכל אחד מהתחומים האלה יש דברים שאפשר לעשות לאורך זמן. הדבר היחיד שאפשר וצריך לעשות קודם כל הוא הפסקת השליטה בפלסטינים. אי אפשר לדלג מעל לשלב הזה". ואז, עם פנקס רשימות ביד הוא יבוא לעבודה ויתחיל לטפל בכל הנושאים צעד צעד.
כי באמת אי אפשר לדלג מעל לשלב הזה בדרך אל ההצלחה לשיקום שלנו. אי אפשר לעשות כלום בחינוך כשהמסר הוא ששלטון על עם זר, שמצריך כוחנות אלימה במסווה של התגוננות, הוא בסדר. אי אפשר לשקם את הכלכלה כשצריך לממן את הכיבוש. מערכת הבריאות ומצב הכבישים תלויים בכלכלה והלופ הוא נצחי. אז גם (אבל לא רק) כי זה כדאי לנו בשביל עצמנו, צריך לצאת מהשטחים. ובעיקר כי זה הטוב, הנכון, הצודק והחכם.
ואגב, על המגרש הזה, בניגוד למגרש הדתי, יכולות לשחק גם הבנות.