לפעמים נדמה כי ההישענות ההיסטורית של הרוק מתחילת שנות ה-70 על האתוס של האותנטי מול הקורפרטיבי ושל האלטנרטיב מול מיינסטרים, הוציאה ממנו את כל הכיף. תהרגו אותי, אבל אחרי הכל, מה כל כך נוראי בלאהוב להקות שהן מכונות לייצור להיטים? פורינר, שחוגגת 25 שנים לצאת אלבומה הראשון עם אוסף להיטים חדש, "The Definitive", מהווה סוגייה די מעניינת בכל הקשור ליחסי אמנים, ביקורת ותהליך הקנוניזציה של הרוק.
קצת רקע: פורינר הוקמה ב-76' בניו-יורק על-ידי מיק ג'ונס, גיטריסט, קלידן וכותב שירים בריטי, שהיה חבר בסיקסטיז באי אלו להקות רוק נשכחות, אבל ליווה לא מעט שמות ידועים, ביניהם ג'ורג' הריסון וג'וני הולידיי הצרפתי. למרות שניחן ביכולות טכניות נדירות, ג'ונס היה גיטריסט מסוגו של מיק רונסון (מ"עכבישי המאדים" של בואי). במקום לחקור את הבלוז במסורת של אריק קלפטון וג'ף בק או להיכנס להרפתקאות וירטואוזיות נוסח הגיטריסטים של הפרוגרסיב (נאמר, סטיב האו), הוא העדיף להפוך את הגיטרה לכלי מנצח של מוזיקת פופ, להעניק דרמה ועוצמה לשירים קצרים שבנויים במיטב המסורת של המנוני הפופ לדורותיהם, ושאותם יוכל לשמוע מעל גלי האתר, בעיקר בתחנות ה-FM, שהיו סוג של אלטרנטיבה רוקרית יותר לאיזי ליסנינג של ה-AM. ג'ונס אהב הארד-רוק בריטי מייסודם של באד קומפני, לד זפלין ו-"Free", אבל גם העריץ אמני ריתם אנד בלוז וסול אמריקניים – מריי צ'ארלס ועד מארווין גיי - ולעובדה הכאילו בלתי-רלוונטית הזו היתה השפעה עצומה על ההצלחה של להקתו, מאחר שהובילה אותם לחוזה הקלטה עם "אטלנטיק" המיתולוגית (לייבל שהתבסס על רפרטואר אקסקלוסיבי של ריתם אנד בלוז ושבעליו מצאו את המאפיינים הללו במוזיקה של פורינר).
קלידים וגיטרות נפגשים. נעים מאוד
בניו-יורק הכיר ג'ונס את לו גרהאם, אז זמר באיזו להקת שכוחת אל, שכמו ג'ונס נמשך אל היופי הגלום בשירת גוספל, אבל היה בעיקר קרוע על רוק בריטי. כך נוצר היסוד לקומבו בריטי-אמריקני של מוזיקאים מקצוענים ללא דופי (ג'ונס גייס וטרנים מנוסים, בריטיים ואמריקנים כאחד, ביניהם המולטי-אינסטרומנטליסט איאן מקדונלד, לשעבר מ"קינג קרימזון"), שיתרכז בהנפקת להיטי פופ עם מאפיינים של פרוגרסיב והארד רוק בריטי לצד סול-רוק אמריקני. הלהיטים האמורים נוצרו בין השנים 77' ל-81' (התקופה הראשונה והטובה בקריירה של הלהקה, ראו בהמשך) והתבררו כנוסחה בלתי ניתנת לעצירה.
באופן די מסורתי, נשארו המבקרים עוינים - בעיקר לנוכח השהות האובססיבית של הלהקה בפליי-ליסטים, לצד רזומה של שלל אלבומי פלטינה משולשים ( האלבום "4" זכה לציון 2 כוכבים במגזין "רולינג סטון", למשל) - ממש כפי שהיו כלפי לד זפלין. בדיעבד התבררה הביקורת החד-צדדית הזו מול המטאל והפופ כרדודה ומעוותת. אחרי הכל, המוזיקה הטובה של פורינר היא כמו סרט פעולה הוליוודי – היא אכן רדודה משהו (אם זה תלוי בי, אז הקיור, למשל, לא הרבה יותר עמוקים), אבל גדולה ומסעירה. מה גם שאם פורינר היתה מכונת להיטים בלבד, אז ניחא, אבל בהאזנה רטרוספקטיבית ללהיטים שלהם, למרות חולשות לא מעטות של הלהקה בתחומים שונים (בגדול, גרהאם ניחן בגרון נדיר, אבל העניק פרשנויות זהות ליותר מדי שירים), היא היתה אחת הלהקות הכי משפיעות על הצליל של סוף שנות השבעים ותחילת העשור הבא: החל במוזיקה של להקות כמו ואן הלן ושלל מטאליסטים אמריקניים, דרך זמרי בלדות איזי-ליסינינג על סינטיסייזרים וכלה ברוק הישראלי (אין ספק שיזהר אשדות, שהפיק את "קלף חזק" המצוין לאסתר שמיר, הרבה בהאזנות ל-"4" בהפקתם המופתית ופורצת הדרך של מיק ג'ונס עצמו ורוברט ג'ון "מאט" לאנג. וגם "רק בן אדם" של שלום חנוך, אפילו באופן לא מודע לעצמו, הכיל השפעות של צליל האצטדיונים של הלהקה).
השילוב בין יסודות של קלידים (פסנתרים וסינטיסייזרים למיניהם) לבין ריפים רבי עוצמה של גיטרות (שהגיעו לתוצאה האולטימטיבית ב-"Cold As Ice" ו-"Break It Up"), לצד ריתם סקשן נדיר (האזינו ל-"Urgent" הפנטסטי, ללא ספק אחד הסינגלים הגדולים של שנות השמונים, עם סולו סקסופון קלאסי של ג'וניור וואקר, וטראן של "מוטאון"), היו אלו שהעניקו לפורינר את הנוסחה שתעביר אותם בשלום אל הטופ-פורטי. מה שמעניין הוא שג'ונס היה פורץ דרך בשילוב של סינטיסייזרים ומטאל והחל באסטרטגיה הזו כבר בתקליט השני של הלהקה "Double Vision", משנת 78', שש שנים לפני שמיק ג'אגר ישתמש בה ב-"Just Another Night". ג'ונס גם השתבח בריפים מרגשים, וגרהאם, למרות הכל, הותיר אחריו לא מעט ביצועים שאפשר להחשיבם כקלאסיים, ביניהם הבלדה הכי גדולה בעולם בשנת 1982, "Waiting For A Girl Like You".
בסרט של ברוס לי, הטקסטים חשובים?
רצוי לחלק את הקריירה של פורינר לשתי תקופות: הראשונה, תקופת הפרה-"4" – שהיא גם היותר מוצלחת; והשניה, עידן הפוסט-"4", שבו איבדה את הדרך. רוב הקטעים הגדולים הופקו בתקופה הראשונה: לצד "Urgent" הנהדר, נוצרו בה "Blue Morning, Blue Day", שממחיש איזה זמר טוב יכול היה לו גרהאם להיות כשרצה, ומציג כמה ריפים וסולואים בלתי נשכחים של מיק ג'ונס. אפשר למצוא שם גם את קטעי ההארד-רוק הסטנדרטיים יותר, כמו "Dirty White Boy" ו-"Feel Like the First Time" (באופן תמוה, "Head games" חסר בדיסק). עוד נוצרו באותה תקופה להיטים נוסח "Break It Up" ו-"Juke Box Hero" (מהאלבום "4") וקצת קודם - "Cold As Ice" (נדמה לי שאוסף הלהיטים "Records", שמסכם את התקופה הראשונה, מכיל פחות שירים אך יתגלה כעסקה טובה יותר מהאוסף הנוכחי).
לשפוט את "פורינר" על רמת העומק של תמליליה יהיה כמו לכתוב ביקורת על רמת הדיאלוגים בסרט של ברוס לי, שכן ההנאה מ"פורינר" נובעת מהיכולות הביצועיות המשובחות, ממאגר הרעיונות ההפקתיים הבלתי נדלה, מהסאונד הבשרני ובעיקר מההמנונים הכובשים. ג'ונס ידע שהוא רוצה לראות שמו מתנוסס בטבלאות הבילבורד והגשים זאת. אני מעריך אנשים כאלה. בדיסק האוסף הנוכחי, חציים (תקופת הפוסט) אינם ראויים למאכל כלבים, אבל הטובים (תקופת הפרה) הם באמת אחלה. טיפשיים, מלודיים, בועטים (קצת בנימוס מדי, אבל בכל זאת), מהוקצעים, משויפים ועושים את העבודה. פורינר היא אולי להקה מעולה של דרג ב', אבל לפחות אין שם זמרמרים מלחששים ופטפטת של משוררים דרגה ת'. בקיצור, יש שם את כל מה שמתבגרי האייטיז בין הגילאים 12-17 יכלו לחלום עליו, רגע לפני שהגרסה הפופית הכמו-דכאונית של הגל החדש השתלטה על הרדיו.
פורינר - "The Definitive" (הד ארצי)