המחסור בתרופות בבתי החולים הוא מסוג הידיעות שהן עולם ומלואו עבור מי שהוא עצמו או מישהו קרוב לו מאושפז, ולכל האחרים הן עוברות ליד האוזן.
חוץ מזה, האזרח הישראלי מורגל בכך ששום דבר לא מטופל עד שהוא לא הופך לקטסטרופה, ואז מגיע הפתרון הגואל ברגע האחרון. כל כך מורגל, שקשה לו להתרגש.
אבל שווה להקדיש רגע, מתוך ים הזמן המוקדש לפאניקה הטרום-עיראקית ולריצה בעניין הבחירות, ולחשוב על שבירותם של הדברים הנראים לנו כל כך מובנים מאליהם. למשל, העובדה שאנחנו מקיימים מערכת בריאות, הנדרשת לעמוד בסטנדרטים מערביים מתקדמים, במדינה החיה על חרבה: או המשמעות היום יומית של העובדה, ששיעור ההשתתפות בעבודה בישראל נמוך כל כך ביחס למדינות המערב. בקיצור, לכך שאנחנו מתעקשים להילחם כמו ספרטה, לחיות כמו פומפיי ולהתנהל כמו האימפריה העותמנית בסוף ימיה.
מערכת הבריאות הישראלית כורעת, זהו מצב שנמשך כבר שנים, ונובע מלא מעט סיבות. אבל גם במצב הזה, מקבלים אזרחי המדינה בריאות ציבורית ברמה המתחרה עם מדינות המערב, ואי המצוינות שלה הם ברמה עולמית גבוהה. בתודעה הכללית, זה נחשב מובן מאליו, ממש כמו הציפיה ששירותים ציבוריים אחרים יתחרו במה שאנחנו רואים במדינות הים, ושהכלכלה שלנו תהיה גלובלית, פתוחה וחופשית.
אלא שכל זה לא יכול לעמוד בתנאים של מלחמה מתמשכת. במצב שבו משאבים הולכים וגוברים מוקדשים ללחימה; כשכסף בורח מישראל ואיננו מגיע אליה – ובכלכלה פתוחה אי אפשר לעצור את הזרם כשהוא הופך כיוון; כשענפים שלמים, התיירות למשל, נמחקים לגמרי, וכשיזמים וסתם אזרחים אינם רואים תקווה – הכל נעצר. הפעילות הכלכלית מתמעטת, הגבייה הממשלתית קטנה. במילים פשוטות, מי שלא יציג תקווה להסדר וליציבות, לא יהיו לו תרופות כשהוא נזקק להן.
לכך נוסף, כמובן, ניהול המערכות הציבוריות. שר הבריאות נסים דהן נפגש אתמול בפעם הראשונה עם שר האוצר בעניין משבר התרופות. "כתבתי לו מכתב כל יום", אמר דהן בראיון ברדיו, "אבל פגישה לא היתה". הממשלה, שהיתה אמורה לדון בעניין, היתה עסוקה בוויכוח רועם בין שר הביטחון לשרי הימין בעניין המאחזים. ראש הממשלה הבטיח לדהן "דיון מסודר" ביום שלישי. הוא ייערך, אפשר לנחש, מייד לאחר הדיון האסטרטגי על מטרות המלחמה, אותו הבטיח שרון כבר לפני יותר מחצי שנה.
הראיונות שהעניק דהן היו מחכימים במיוחד. השאלה המרכזית בהן היתה מה יקרה אם יהיה פיגוע, אולי אפילו המגה פיגוע שמזהירים מפניו כל כך הרבה זמן, ולבתי החולים לא יהיה מספיק ציוד כדי לטפל בנפגעים. שהרי את החולה "הרגיל", זה שנפגע בתאונת דרכים או סתם התפוצץ לו האולקוס, אף אחד לא סופר. רק החולה על רקע לאומני מטריד את התודעה שלנו, המפוצצת מבוקר עד ערב בכל כך הרבה התרעות, שהמציאות העגומה שכבר נמצאת כאן חולפת דרכה מבלי להשאיר סימנים.
גם דהן עצמו מכיר את המשחק. הטיעון המרכזי שלו היה, שאם האוצר מוצא 200 מיליון שקל לתשלומים לרשות הפלסטינית, צריך להיות לו גם כסף עבור החולים. שהרי לא יכול להיות שסתם מגיע לאנשים שיטפלו בהם. דהן גם לא יעסוק בשאלה אם השיעור העצום של אנשים שאינם משתתפים בכוח העבודה, רבים מהם חרדים, מעמיס על המערכת כמות בלתי נסבלת של נתמכים. אבל זה שהעבירו כסף לערבים (ואפילו כסף המגיע להם על פי הסכם), את זה הדעת הרי לא תסבול.