מלחמה ושלום

הצהרה אופטימית לא זהירה: השלום יבוא מייד עם תום הקרבות וטכסי האשכבה

נכון, מעולם לא נראה באזור שלום כל-כך קרבי, ונכון שרוב השמאל מסתובב בשינקין מכה את עצמו עד זוב דם כמו שיעי בעשורא, ועוד יותר נכון שהמימרה "אוסלו מת" הולכת להיות הסטיקר שיחליף את "שלום חבר".

אבל הכי נכון זה מה שאני הולך לומר כאן באופטימיות לא זהירה שעלולה להסתיים בכי רעתי, כאשר אוכרז כמי שדעתו יצאה מדעתה והוא נדרש בדחיפות לאישפוז בכפייה. ובכל זאת, מתחתית גילי הגבוה, אני יכול לשחזר את השלום עם מצרים שהחל באותו יום כיפור נורא שבו הגעתי לסיני על מנת להשתתף באיוולת האנושית שעל-פיה לעולם יבוא שלום לאחר מלחמה. כאילו שפיכות הדמים היא עניין סמנטי חיוני כל כך, שאפילו טולסטוי נאלץ לכתוב את "מלחמה ושלום" ולא להפך.

באותה מידה ומאותו הגיל אני יכול לקבוע כי אריק שרון, יותר מכל אחד אחר, בעיקר יותר ממנו עצמו, הביא את בשורת אוסלו ב- 1982, כאשר הצליח, בעזרתי הצנועה, להפוך מבצע קטן למלחמה עקובה מדם, אשר התישה וסילקה את ערפאת מחזון 'פלשתין השלמה' עד לטוניס, ומשם, דרך רבין, לאוסלו. גם כאן פעל הכלל הדקדוקי הגדול והאידיוטי: השלום יבוא לעולם אחרי המלחמה, כלל שהוא לא פחות רציני מן הכלל האומר שאותיות בגד כפת יודגשו בתחילת מילה. לעולם.

אבל הסכמי אוסלו נכתבו באופן שהשאיר כמה מקומות פתוחים ללוחמה לפני השלום המוחלט, ואני צופה שאותם סעיפים באוסלו השנויים במחלוקת יצטרכו לספוג עוד שתיים שלוש מנות דם שיציפו אותנו. ורק אז, כפי שנהוג אצל המין המכונה אנושי, רגע לפני הטביעה, יגיע השלום הסופי בהתאם לכללי השפה שהפכה את האדם למותר מן הבהמה (מה פתאום?).

עד כאן תפיסתי האופטימית הלא-זהירה בדבר השלום שיבוא מייד עם תום הקרבות וטכסי האשכבה של קורבנותיו שהם, לעולם, לשווא.

זהו, עכשיו אני מחכה, בזחיחות שלוויתי מברק ובנחישות שלקחתי ממנו בכח, לצו של הפסיכיאטר המחוזי שיורה על אשפוזי במוסד הכי סגור שיש... כדי שאוכל להסתתר מהטירוף המשתולל במזרח התיכון הישן והרע.

 

 

אסי דיין, איש קולנוע