בשעה שישראל שקועה במלחמה שלה, חסרת השם, בארצות הברית ובאירופה מתחוללת מלחמה מסוג אחר, שאמנם אינה עקובה מדם, אך תוצאותיה צפויות להתוות את גבולות החופש האישי, הציבורי והתרבותי של כל אחד מאתנו. מלחמה זו תקבע את גורל העולם החופשי לא פחות מה"מלחמה בטרור".
בחסות האווירה הפטריוטית שנוצרה בעקבות אירועי הטרור של ה-11 בספטמבר, 2001, נחלש ערך הפרטיות שהיה מקודש עד אז בעיני רבים בארה"ב. תאגידי הבידור ניצלו את ההזדמנות להיכנס בסדק שנוצר והחלו לקדם יוזמות שמטרתן לאפשר להם לפלוש למרחב האישי של האמריקאים, כדי להגן על זכויות היוצרים שלהם.
הסרט "דוח מיוחד" של סטיבן שפילברג מציג אנשים שמושלכים לכלא בגין רציחות שיבצעו בעתיד. בתסריט המציאותי לחלוטין שרוקחת לנו הוליווד, אזרחים יאלצו לוותר על חירותם ופרטיותם, ויושמו תחת מעקב של עיניים אלקטרוניות.
התסריט הזה אינו מוגזם, ויעידו על כך סימנים מדאיגים שהצטברו בחודשים האחרונים.
הצעת חוק שהונחה לעיון הקונגרס האמריקאי בחודש מרץ מחייבת מפתחי חומרה לשלב טכנולוגיות אבטחה נגד העתקות פיראטיות בכל מחשב, נגן מוזיקה, טלוויזיה דיגיטלית וקונוסלת משחקים שמתחברת לאינטרנט, הצעת חוק אחרת תאפשר לחברות תקליטים ואולפני סרטים לפרוץ למחשבים אישיים של משתמשים ברשתות שיתוף קבצים דוגמת "קאזה", כדי למנוע מהם להחליף ביניהם שירים, סרטים ויצירות אחרות המוגנות תחת חוקי זכויות יוצרים.
חברות התקליטים ואולפני הסרטים בארה"ב מתכוננים לתבוע משתמשים בתוכנות שיתוף קבצים, והממשל האמריקאי מתכוון להצטרף אליהם, ואילו ספקי אינטרנט הוזהרו כי יחטפו תביעה אם לא יחסמו אתרים פיראטיים בפני הגולשים.
המאבק על השליטה
המערכה היא על שליטה - תאגידי הבידור מעונינים לשלוט בטכנולוגיה ובדרכי הפצתה. דווקא האינטרנט מתגלה כמקום שבו לבעלי זכויות היוצרים אפשרויות לחזק את שליטתם ולהגשים חלום ישן. האינטרנט הוא מדיום ציבורי, שהגישה לרוב חלקיו חופשית לכל גולש. השקיפות הזו מאפשרת לבעלי הזכויות להפוך לאחים הגדולים של כולנו.
בימים המאושרים והטובים בטרם הפריצה המסחרית של המחשב האישי, רשתות הבי בי אס והאינטרנט, נהגתי להחליף "קלפים של מפורסמים" בשכונת ילדותי. בגיל מתקדם יותר שכפלתי קלטת של אחד האלבומים של להקת "הקיוּר" ומסרתי את העותק לשניים מחבריי.
לא נחשבתי לעבריין אז, שכן פעילות מסוג זה נהנתה בעבר מהגנה חוקית, במסגרת עיקרון השימוש ההוגן (fair use) של חוק זכויות היוצרים, אך בעידן האינטרנט אני עלול למצוא עצמי בכלא בשל מעשים נלוזים כאלה.
מעריצי בריטני הם עבריינים וריקוד זו עבירה
חברות תקליטים תבעו ממפעילי אתר מעריצים ישראלי של הזמרת בריטני ספירס לשנות את שם האתר, להסיר קישורים שמפנים לאתרים אחרים של בריטני, בנימוק כי הוא מפר זכויות יוצרים.
משתתפי מועדון המעריצים של בריטני ספירס יכלו להיפגש בעבר מדי שבוע במתנ"ס השכונתי ולהחליף תמונות ומלים של שירים, ללא הפרעה, אך כאשר מועדון המעריצים עולה לרשת, לפתע מתברר כי אינו חוקי. השילוב של חוקי זכויות יוצרים נוקשים עם יכולת הפיקוח של בעלי הזכויות באינטרנט הם מתכון לצמצום המרחב התרבותי של כולנו.
האיזון העדין, שנשמר בעבר, בין הצורך לשמור על זכויות יוצרים לבין זכותם של המשתמשים ליהנות משימוש הוגן ביצירות, הופר זה מכבר. אנחנו, הצרכנים, צריכים לשלם, אבל חייבים להשתמש במוצר שרכשנו בכסף מלא בדיוק כפי שהתאגידים מצווים עלינו.
יעיד על כך מפעיל האתר aibopet.com, שביקש ללמד את בעלי הכלב הדיגיטלי החביב כיצד לשנות את התכנות של "איבו" כדי ללמד אותו לרקוד ולבצע פעולות נוספות. בעל האתר קיבל מכתב "ידידותי" מתאגיד "סוני", שבישר לו שהפר את חוק ה-DMCA האמריקאי, שאוסר על עקיפת מנגנוני אבטחה מכל סיבה שהיא, והזהיר אותו מפני תביעה. במקרה זה, התברר כי בעלי "איבו", ששילמו 1,500 דולר אינם זכאים ללמד את הכלב שלהם לרקוד.
הכוח מרוכז בידי התאגידים
מרשל מקלוהן, מנביאי עידן המידע, טען לקיומו של דטרמיניזם טכנולוגי, לפיו חידושים בטכנולוגיית התקשורת משנים את פני התרבות והחברה. "אנחנו מעצבים את כלי התקשורת שלנו והם מעצבים אותנו בחזרה", קבע מקלוהן. משתמשים אשר תולים יהבם בהנחה זו בלבד ומקווים כי יש בה כדי להבטיח את עתיד חופש הביטוי, אינם מודעים לכך שטכנולוגיה היא א-ערכית, ואלה ששולטים בה יכולים גם להזיק, הירושימה ונגאסקי כמשל.
האינטרנט הוא כיום המרחב הציבורי והמסחרי הגדול בעולם. התאגידים מעונינים להפוך אותו למרחב מסחרי וקנייני בלבד, אשר כל פעולה שנבצע בו תהיה תחת פיקוח ותופרט למזומנים שיופיעו בספרי המאזנים שלהם. לשם כך, הם מחוקקים חוקים ומפתחים טכנולוגיות אבטחה.
המצב הנוכחי מוביל לעולם דיסוטופי, עולם שבו נתבקש לברר אם הבדיחות שאנחנו מתכוונים לספר לחברים מוגנות תחת זכויות יוצרים, בו ספריות ציבוריות ייאלצו להיסגר כי בעלי הזכויות לא יסכימו עוד שספריהם יוחלפו במחיר כה זול, עולם שבו מורה לא יוכל להקריא לתלמידיו סיפור בכיתה ובני אדם יאלצו לשלם תמלוגים עבור השירים שהם מזמזמים ברחוב. נשמע מופרך?
תעלומת אליס וחופש הביטוי שהתכווץ
חברת אדובי מאפשרת להוריד חינם ספרים קלאסיים, שזכויות היוצרים עליהם פגו, עבור ה-eBook Reader, תוכנה לקריאת ספרים אלקטרוניים. אחת מתכונות ה-eBook Reader מאפשרת למחשב להקריא בקול טקסט של ספר בפורמט אלקטרוני, אך משתמשי התוכנה שביקשו להאזין לסיפור "אליס בארץ הפלאות" בגירסתו הדיגיטלית הופתעו לגלות ש"אדובי" אוסרת להשתמש בתכונת ההקראה בקול עבור הספר הזה ורבים אחרים.
אילו לואיס קרול היה מחבר את "אליס בארץ הפלאות" כיום, חברת "אדובי" לא הייתה רשאית להציע למשתמשים להוריד את הספר חינם. תוקף זכויות היוצרים במערב הוארך שוב ושוב בעשרות השנים האחרונות. אם במאה ה-19 נשמרו זכויות היוצרים על יצירה מסוימת למשך 14 שנים, הרי שכיום מדובר ב-70 ואף 90 שנים לאחר מות היוצר. למשל, כאשר מערכת ההפעלה חלונות 95 תחדל להיות תוכנה קניינית ותעבור למרחב הציבורי, לא יהיה בנמצא מחשב שיוכל להפעיל אותה.
זכות הקניין של בעלי זכויות היוצרים מקודשת כיום ומועדפת על פני אינטרסים ציבוריים וערכים כמו חופש ביטוי אך זכויות יוצרים אינן רק קניין. המטרה המקורית של זכויות היוצרים הייתה כלל חברתית - להרבות את היצירה בעולם. תפקידן לסייע בבניית הידע האנושי באמצעות רב שיח מתמשך, בו שותפים היוצרים והציבור. כאשר מונעים התאגידים גישה ציבורית למידע לפרקי זמן כל כך ארוכים הם מפקיעים חלקים רבים וגדלים מהמרחב התרבותי שלנו לטובתם ובכך מצמצמים בהכרח את החופש שלנו.
המאבק על המרחב הציבורי
ג'ון מלקולם, העוזר לתובע הכללי של ארה"ב, כינה השבוע את עשרות מיליוני המשתמשים בתוכנות שיתוף הקבצים באינטרנט "גנבים", שאין הבדל בינם לבין עבריינים שסוחבים פריטים מחנויות בגדים. זו טענה מופרכת. אדם שגונב מחנות בגדים יתקשה לתרץ את מעשיו, אך משתמש שמעתיק תוכנה או שיר עשוי לעשות זאת מכל מיני סיבות: לשם גיבוי או לשימושו האישי.
במקום למהר ולפתח מודלים עסקיים שמתאימים לעידן הרשת, תאגידי הבידור העדיפו לבזבז את השנים האחרונות בפיתוח פורמטים מאובטחים לא יוצלחים. כעת, הם רוצים שציבור המשתמשים ישאו בתוצאות של קוצר ראותם. מלקולם טוען שכל משתמש שמוריד שיר מהאינטרנט הוא גנב? נראה אותו מתמודד עם עשרות מיליוני גנבים.
השיעתוק היא תכונת יסוד של האינטרנט - משתמשים יכולים להעתיק יצירות בקלות באמצעות תוכנות שיתוף קבצים כמו קאזה. אם אתבקש, אוכל לאתר את הסרט "דוח מיוחד" ולהורידו למחשב האישי שלי תוך שלוש שעות, לא יותר מכך. עם זאת, בניגוד לזעקת הקוזאק הנגזל של התאגידים, לא רק שזכויות הקניין שלהם לא נחלשו בעידן המידע אלא אף התחזקו מאוד.
האינטרס הציבורי מחייב רפורמה בחוק זכויות היוצרים, שתתאים את החוק לעידן האינטרנט. לא מדובר בתיקון שיאסור על עקיפת מנגנוני האבטחה בחומרה ותוכנה, כמו חוק ה-DMCA אלא בהפך הגמור: חוק שיחייב חברות תוכנה להפיץ את קוד המקור של התוכנות שלהן, חוק שיצמצם את תוקפן של זכויות היוצרים מחד ויאפשר ליוצרים להגן על עצמם מנגד, חוק שיתחשב באינטרסים של הציבור הרחב ושל היוצרים במידה שווה. הדרך לרפורמה כזו עוברת דרך מאבק ציבורי.
אז מה אפשר לעשות?
משתמשים שחופש הביטוי וטובת הקהילה עומדות נגד עיניהם ימנעו מהורדה פיראטית של שירים ויצירות. המפתח לשינוי המצב הקיים טמון בשימוש בתוכנות קוד פתוח. גולשים ישראלים יכולים להוריד עוד היום את "מוזילה", דפדפן אינטרנט חופשי עם ממשק עברי המבוסס קוד פתוח.
מה עוד אפשר לעשות? לשלוח דואר אלקטרוני לחברי כנסת ולעודד אותם לעבור להשתמש בתוכנות קוד פתוח בזרועות הממשלה והמגזר הציבורי. מקום טוב להתחיל בו הוא אתר האינטרנט של חבר הכנסת מיכאל איתן. ניתן גם להפנות עורף לחברות תוכנה שמשלבות אמצעי אבטחה מוגזמים ולא לרכוש תקליטורי מוזיקה מאובטחים ולהעדיף תוכנות ויצירות זולות, שמופצות באמצעות רישיונות שימוש גמישים.
מאבק ציבורי כזה ישפיע על יותר ויותר גולשים להחזיר לעצמם את השליטה במרחב הדיגיטלי וישפיע על התאגידים לשנות את מדיניותם. אם לא תעשו דבר, אל תתפלאו אם יד כבדה תונח על כתפכם, כאשר תהמהמו פזמון מוּכר בעוד ארבע-חמש שנים.