מדינת ישראל משולה לאותו חולה במערכון של הגשש. מי שיש לו אזניים קשובות ולב מרגיש מתעורר באמצע הלילה ושומע אותה זועקת מרה: "דוקטור, אני חולה!". וכשחולים באמת, שיננו לי בבית, הולכים לרופא טוב. ולא, לא חבל על הכסף.
לא טוב לנו, בשנתיים, עשר, שלושים השנה האחרונות, ולא טוב למדינה. נהרות דיו נשפכו סביב המחלה הזו. הכותבים כתבו על כל היבט שלה, כמעט. על מקורו של החולי, התרופות שיש לבלוע כדי לרפא אותו, על מי אשם במחלה, וגם על השאלה הקשה מכולן - כמה זמן, אם בכלל, תחזיק החולה מעמד, מתי תחלים, או חלילה, תעבור מן העולם.
מדובר במציאות טרגית למדי שבה למחלה הכי קשה שלנו אנחנו מסתפקים בתרופות סבתא, מפני שצוות המומחים שבידיו אנחנו מפקידים את המחלות שלנו, אינו מוכשר ומומחה דיו כדי לטפל בהן. הצוות המיעץ כולל גם אותנו, הכותבים לסוגיהם, השולפים עט או מקלדת ומהגגים כשעל פי רוב אין לפנינו את העובדות לאשורן. חמור מכך הוא הצוות המבצע. מי שאמורים לבצע את הטיפול בכולנו הם אנשים פוליטיים, נגועים בעמדות מוצא ראשוניות ידועות מראש ובתאוות כוח לרוב.
תיאורטית, ואם נתעלם מסיפור רקע פוליטי שגרתי, זו הסיבה שבגללה נולדה המועצה לביטחון לאומי. חיקוי למוסד האמריקני המקביל, שתפקידו לשמש מוסד מחקרי עצמאי. מוסד שאינו עומד לבחירות אחת לשנתיים או ארבע, ובהיותו משוחרר יחסית מדאגות השרדות פוליטית, ובהיותו מצוייד במוחות טובים בתקציבים לא רעים, הוא המוסמך לספר לנו על המחלות שלנו, ומה שיותר פרקטי - על דרכי הריפוי שלהן.
כאזרחית מן השורה, שמעתי בעניין את דברי האלוף עוזי דיין עם פרישתו מתפקידו. למען הדיוק אציין ששמעתי ממנו לפני כמחצית השנה גם דברים שבעל פה. אני מודה, כבר אז התיישבו הדברים על ליבי, למרות הקושי, למרות הנגיעה האישית. דיין ממקד את הבעיה שלנו בחוסר אחדות, באי הגדרת מטרות, ובהעדר גבולות מוסכמים. מהגדרת הבעיה נובע גם הפתרון: פעולה למען אחדות – דיין היה, כזכור, ממעצבי אמנת כינרת - הגדרת יעדים, וקביעה סופית של גבולות המדינה. כמי שמקשה בחייה ובמגוריה על הסעיף האחרון, לא פשוט לי לקבל את דבריו של האלוף דיין. אבל כשחולים, והמחלה קשה, בולעים גם תרופות מרות.
תאמרו, היום בו מסכם ראש המועצה לביטחון לאומי היוצא את פעילותו בשנים האחרונות הוא יום חשוב, מעין יום דין. דבריו צריכים להישמע ברצינות, ובתשומת לב רבה מאין כמוה. כמה לא מפתיע שלא כך קרה. מי שמתעלמים מדבריו של ראש המועצה לביטחון לאומי הם כמעט כל הנוגעים בדבר, כל מי שיש לו השפעה על הציבור וכוח לעשות מעשה. למשל ראש הממשלה שרון, למשל מועצת יש"ע. להתעלם מדבריו של דיין זה במקרה הטוב לא רציני, ובמקרה הרע, הזנחה פושעת. אנחנו במקרה הרע. החולה עדיין קודח, הרופא נלחם על חייו, זועק, מתריע, והמשפחה עומדת מסביב ולא מקשיבה לאף מילה.