דנה נשיונל

אלבום חדש למלכת הפופ דנה אינטרנשיונל הוא בהחלט סיבה טובה לראיון אישי מקיף עם האמנית. על העבודה האינטנסיבית בארץ ובחו"ל, על הקשיים שהיא עדיין נתקלת בהם כאן, גם אחרי תהילת האירוויזיון, על העדפותיה האישיות וחיי האהבה שלה

דנה אינטרנשיונל היא האמנית אולי הכי כנה וישירה שפועלת כאן. היא לא משחקת בפוליטיקלי קורקט, לא מנסה לעדן דברים או לתת להם נופך מרוכך. היא ספונטנית ואמיתית, וכשיש לה ביקורת על חוסר ההתייחסות לרמת ההפקה של אלבומיה, שנעשים במקצועיות רבה - היא תישמע בגדול. כשהיא מנסה לנתח חוסר הצלחה של פרויקט זה או אחר שלה, היא תניח את האצבע בדיוק על החוליה החלשה. דנה, 30, מגיעה לפגישה בג'ינס ובחולצת בטן שמבליטה גוף חטוב ותמיר. נכון לעכשיו שערה שזור פסי צבע.

בחגים ינחת על המדפים אלבומה השמיני של מלכת הפופ המקומית. הקודם, "יותר ויותר", היה לדעתי אחד המשובחים שלה, ולא רק בגלל שהוא נשען על צמד יוצרים נהדרים כדני דותן (מילים) ואלי אברמוב (לחנים והפקה מוסיקלית) - השניים שעמדו מאחורי "הקליק". זה פשוט היה תקליט נועז ומורכב, בעל איכויות מוסיקליות יוצאות דופן גם מבחינת דנה, אמנית דאנס בהגדרה.

 

ובכל זאת, האלבום לא ענה על הציפיות, לפחות לא המסחריות.

 

דנה: "כשעושים אלבום כזה, הציפיות ממנו לא יכולות להיות גדולות במיוחד, בגלל שזה חומר קשה, ולמדתי לצערי שפה אנחנו קרובים לירדן, מצרים ולבנון. אתה יכול לעשות אלבום בבית - ולאף אחד לא יהיה אכפת. אתה לא צריך לעשות מיקסים בלונדון, להשתגע בגרמניה. אתה צריך להביא לחן טוב, מילים טובות, לשיר באופן קורקטי וזהו. האלבום הקודם היה הכי פחות קומוניקטיבי שלי. אז אני מעריצה את אלי אברמוב כמפיק, מבינה את העבודה שלו ומכורה לה, אבל יש אצלו מה שאפשר להגדיר במרכאות כחוסר מסחריות. בחו"ל כשעושים מוסיקת אנדרגראונד במדינה של 80 מיליון, עדיין נשארים שניים-שלושה מיליון שאיתם אתה יכול להתעסק. אז תנסה להתמודד כאן עם השוק המזרחי, ועם שלמה ארצי, ריטה ושאר אמנים מובילים, ונשאר לך מעט מאוד".

 

את רוצה להיות זמרת של כל העם?

 

"זמרת של כל העם אני לא יכולה להיות בגלל מי שאני. עוד לפני שאני פותחת את הפה, יש את המכשולים והמחסומים שאין לאחרים. מה שאני רוצה לעשות זה להכניס כמה סגנונות מוסיקה באלבום אחד. זו המשמעות של מוסיקת פופ. לצערי, בארץ סוג של גישה כזו לעשיית אלבום יכול להיתפס כחלטוריזם. יש כאן גם בעיה שמי שלא מחזיק גיטרה ביד, נכנס למשפחת אמצע הדרך המזולזלת או למשפחה שהיא יותר נחותה ממשפחת המזרחית. זו משפחה שאין לה קיום בכלל - אין לנו אמני דאנס! פלח מוסיקה שבעולם החופשי הוא אחד החשובים שיש, דווקא בארץ נתפס כאיזשהו חטא קדמון כזה".

 

אבל צמחו כאן אמני מוסיקה אלקטרונית, כמו אסף אמדורסקי.

 

"אז מוצאים איזשהו נציג שנגע במוסיקה האלקטרונית, ושופכים עליו את כל הפירגון. אסף אמדורסקי לא מייצג מוסיקת דאנס, הוא אנדרגראונד. הוא לא עושה מוסיקה מסחרית לכל הארץ, כמו שעושות בחו"ל קיילי מינוג וחברותיה. תראה מה קרה עם שוק המוסיקה המזרחית בשלוש השנים האחרונות. על כל שנות החסך - זה איבד פרופורציות עד שבא להקיא. איפה שאתה לא הולך, איפה שאתה לא מסתכל, זמר משחזר זמר, זמרת משחזרת זמרת. צריך שיהיה מינון נורמלי בין מוסיקה מזרחית למוסיקת דאנס, למוסיקת רוק ולמוסיקה קלאסית. לגוון זה דבר יפה. אני גם חושבת שלקחת את הזכות ולהחליט מה עם ישראל צריך או ראוי לשמוע זה קצת יומרני. גם לא נותנים את הצ'אנס לעם להכתיר את מי שהוא אוהב. אבל אני בטוחה שבעוד עשר או 15 שנה זה ישתנה".

האלבום החדש של דנה (כשעל המלאכה מנצח כרגיל המפיק והמנהל האישי המסור, שי כרם) שונה לחלוטין מקודמו, ומכיל מגוון של חומרים מפרי עטם של יוצרים רבים, חלקם חדשים ומפתיעים. הסינגל הראשון היה "סיפור קצר", שכתב יהונתן גפן והלחין אלי אברמוב. השני הוא "תחלום", שאת מילותיו כתב אהוד מנור והלחין זיו גולנד, הוא די.ג'יי זיגו, חצי מהצמד ZIGO & SPOILD, שלמרבה גאוותנו רשמו בשנה שעברה הישג נאה גבוה במצעד הבריטי, עם הלהיט "MORE & MORE". השלישי יהיה "מכת חום" (מילים: דנה וחיים צינוביץ'), גירסה חדשה ומתחרעת ל"דיר לה דה דה", להיטו הגדול מהסבנטיז של טריפונס. עוד באלבום "יום ועוד יום", בלדה מרגשת שכתב אהוד מנור והלחין ארקדי דוכין, "החלום האפשרי", שהלחין אריאל זילבר והטקסט הוא של אהוד מנור, קטע דאנס היסטרי בשם "תגיד לי מה" שלחנו הולנדי ולמילותיו אחראי גיל חובב, ככל הנראה גם שיר של יהודה פוליקר (שגם התבטא באלבום הקודם) ועוד.

"האלבום נולד באופן די זריז, בלילה אחד", מגלה דנה. "בדרך כלל אני מחכה קצת יותר זמן בין אלבום לאלבום, אבל החלטתי להקליט כמה שיותר ולפנות לקהל רחב ככל שניתן. לא מתאים לי לעשות עשרה שירים דומים אחד לשני כמו משפחה. מאז ומעולם חלק מהשירים אצלי היו בערבית, חלק אתניים עם ערבית אנגלית וחלק אמצע הדרך. אני אוהבת את זה מגוון, כי זה הטעם שלי".

 

גיל חובב הפעם בין הכותבים. איך זה התבשל?

 

"קודם כל הוא אח של איתמר (בעל חברת IMP, מפיצת האלבום). הוא כתב והעביר לנו טקסט. הראינו אותו לכמה אנשים ונדלקו על זה".

השיר האהוב ביותר על דנה באלבום שייך לאריאל זילבר, ולא מפריעות לה ההתבטאויות שלו בזמן האחרון. "אין לי שום בעיה עם זה, לא מעניין אותי בכלל מה הבן אדם מוציא מהפה", היא מודיעה. "הוא כל כך מוכשר בעיני ואני כל כך אוהבת את מה שהוא עושה, שאני פשוט מכורה לשיר והוא מעלה לי חיוך על השפתיים. אז אני צריכה לכעוס עליו כי הוא אמר את מה שהוא אמר?".

 

גם שיר של מאיר אריאל עליו השלום היית מבצעת?

 

"כן. אני חושבת שהתשובה האולטימטיבית למאיר אריאל ולאריאל זילבר זה לעבוד איתם. זה מין פרדוקס, כי הם כאילו יוצאים נגד הקהילה, אבל אני יודעת מה זה כשבן אדם לוקח מילה שלך, משנה את סדר המשפט, וזה הופך לקוריוז. אז לעבוד עם אנשים כאלה זה סוג של ניצחון בשבילי".

 

את יציאת האלבום הקודם חנכת בהופעה מושקעת במועדון ה"דום". מה עם סיבוב הופעות רציני? הרי מבחינת הכיוון והפורמט מזמן היית יכולה להיות בריטני מקומית. רק שלמה ארצי, רמי וריטה יכולים להרים הפקות גדולות?

 

"הלוואי שהיה לי חצי מהמעמד של שלמה, רמי וריטה. הבעיה בארץ היא שיש איזו שמנת מצומצמת של אמנים וזהו. אתה מדבר על בריטני ונהיה לי צמרמורת רק מזה שאתה מזכיר אותה. הלוואי. כדי לחסוך בהוצאות, אביב גפן וריטה יכולים להופיע רק עם פסנתר. תחשוב כמה זה גאוני - עלק מופע אינטימי, אין הוצאות, רק נגן פסנתר, פנס אחד ובמה. כדי שאני אעלה מופע ראוי לשמו ואפתח קופות - ואני לא מזלזלת בחלטורות ולפעמים עושה אותן, אבל זה לא זה - אני רוצה שיהיה מה לראות על הבמה, אני לא אמן של רק לשמוע. זה צריך להיות שואו, ודבר כזה אין מי שיממן. צריך להשקיע בזה כמה מאות אלפי דולרים. אומנם הצלחתי והגעתי לאן שהגעתי, אבל עדיין קשה לשכנע את הגופים הכלכליים שיכולים להרים אותי באמת ולבנות לי מופע מהמם. כשאני מגיעה למבחן הסופי, הם עדיין רואים בי את הקוקסינל - ורק אחרי זה את מה שעשיתי. אני מתמודדת כל הזמן עם פלח השוק החרדי ומקבלת אין ספור יריקות בפרצוף. הנוצות עדיין מפריעות ומפחידות, למרות שאנשים אומרים לי, אנחנו מתים עלייך, אין לנו בעיה איתך".

 

לפחות את הקהילה ההומו-לסבית סייעת להביא למצב שמתקרב לשוויון זכויות וביטוי עצמי מלא.

 

"מצד אחד אני סובלת מקיפוח של פלח אחד של החברה בגלל מה שאני, אבל מצד שני יש את קהילת הגיי-פרנדלי שמאוד תומכת. אני מרגישה נציגה שלה, וזה מתאזן. די יומרני להגיד שאני הרמתי את הקהילה וגרמתי לה לחוש שוויונית. כשאני מול הראי, אני יכולה לתת לעצמי הרבה קרדיט ולטפוח לעצמי על השכם על הרבה דברים שעשיתי, כי אני יודעת מה זה כשזורקים בקבוקים על אנשים כמוני, ומה זה לקבל קללות ברחוב. והיום זה הפך להיות איני. אבל עדיין, לבוא ולהצהיר שבזכותי הדברים קרו, זה לא לעניין".

 

נפגעת בשנה האחרונה מהתופעה שדובר עליה, שאמנים ישראלים לא רצויים באירופה?

 

"מדברים על אנטישמיות באירופה, אבל אני יכולה להעיד על עצמי כאחת שחרשה את אירופה ואף פעם לא נתקלתי בקללה או בכאלה שעושים לי פרצופים. ואני בכל מקום עם המגן דוד ויודעים בדיוק מאיפה דנה אינטרנשיונל מגיעה. אנטישמיות תמיד תהיה, כי תמיד יהיה מישהו שישנא את השונה ממנו ואת החריג, אבל לפני שאנחנו באים בטענות לעולם החופשי, אנחנו חייבים לבוא בטענות קצת לעצמנו. מה, אנחנו עם כל כך מושלם? קודם נפתור את האפליה והגזענות אצלנו, ואז נוכל לבוא ולהיות שוטרים של כל העולם".

דנה מוציאה בארץ אלבום חדש בתקופה קשה, בטחונית וכלכלית, אבל לא מעלה כאן מופע. בחו"ל, לעומת זאת, היא מרבה להופיע ומוזמנת לעשות זאת די הרבה, אבל לא מוציאה תקליטים לשווקים הגדולים שם, גרמניה, למשל.

 

זה לא פרדוקס?

 

"כל מה שעבר עלי מאז הפריצה בעולם זה בית ספר. דנה של לפני שמונה שנים וזו של היום - הם שני אנשים שונים לגמרי. היום אני יודעת דברים, אני יודעת איך להגיע ולאן, ומה צריך מבחינה טכנית. מדובר בעבודת פרך, אלא אם כן אתה מדונה, אמינם או בריטני ספירס, שעושה יחסי ציבור לכל העולם בו זמנית. אם אתה אמן כמוני, שעדיין לא ביצר את מעמדו, אתה לא יכול לשחרר אלבום בכל אירופה.

"היה לי שבר גדול אחרי מה שקרה איתי, כי קיבלתי פתאום במה כל כך גדולה ואין ספור הצעות, אבל אני בסך הכל בן אדם, ואני זקוקה לשוקו שלי בבוקר ולג'חנון שלי בשבת. ופתאום מציעים לך ומציעים לך, ובעצם מה הציעו לי: אין ספור תוכניות טלוויזיה וראיונות עיתונות, וזה המון עבודה. וכשאתה כל הזמן מתראיין והולך ורץ, נשאר לך פחות זמן לעשות מוסיקה, שזה בעצם הטריגר. היום אני יודעת בדיוק מה צריך, ואני עובדת עם כמה חברות הפקה באירופה, עם השוק הגרמני לחוד ועם השוק האנגלי לחוד, בתקווה להצליח מחדש בגדול".

שי כרם, המנהל האישי: "בתקופה שאחרי האירוויזיון, המאורעות סחפו אותנו ככה שהתנתקנו מהארץ. זה לא היה מכוון, אבל באיזשהו שלב, כשדנה כרעה תחת העומס, החלטנו שהיא מגיעה לארץ לנוח, כי זה היה כבר בלתי אפשרי, ואז התחלנו גם לעבוד בארץ. עד היום מבקשים מאיתנו חברות המנג'מנט שלנו בחו"ל לבוא לגור שם ולעבוד משם, אבל דנה קשורה לארץ. זה נורא כיף לעבוד כאן, כי אתה עושה את זה בסביבה מוכרת. זו לא החלטה לא להופיע פה, רק שהיומן שלנו משוגע וקשה ליצור התחייבות על לוח הופעות כשאתה קופץ ליומיים לפולין, לשם הוזמנו בקרוב, או לשבוע למקום אחר".

בחודשים האחרונים, למשל, הופיעה דנה באוסטריה, גרמניה, שווייץ, אנגליה (בטלוויזיה), סן פרנסיסקו ועוד. לא מדובר בהופעות איצטדיונים גדולות אלא באירועים נוסח פסטיבל "לאב אנד דאנס" במלטה, סיבוב הופעות עם האמן היוגוסלבי הנהדר גוראן ברגוביץ', על פי הזמנתו, ועוד. וחוץ מזה היא שיחקה את עצמה בתפקיד אורח בסרט מתח אמריקאי.

 

ואחרי כל אלה, מה השאיפות הבינלאומיות שלך?

 

"היום אני הרבה יותר צנועה ממה שהייתי לפני כמה שנים. אני מצפה מאלוהים שאמשיך לעשות דברים שאני אוהבת ושאמשיך להצליח. באיזו רמה? אני לא מתכוונת להכתיב לו... למדתי לקבל את הכשלונות וההצלחות ברוח טובה, וליהנות מהחיים ומהעשייה. הכי חשוב לי שאוהב את מה שאני עושה ואהיה מרוצה. זה כבר יוקרן החוצה. אני רוצה המון דברים ורוצה להצליח, אבל בפרופורציות".

כרם: "לפני כמה זמן היתה אלינו פנייה, לא ראשונה אגב, מחברת הפקה רצינית, לעשות סרט אוטוביוגרפי על דנה. משיקולים שלנו אנחנו לא רוצים עדיין לגעת בזה. אבל יום אחד זה יבוא ולהרבה מאוד שאלות עוד תהיה תשובה אמיתית בסרט, כי באמת הקריירה הזו היא סוג של סרט מקסים. יש כאן את כל החומרים שמרכיבים טלנובלה: צחוק ובכי, קינקיות, אהבה וניצחון ומלחמה נגד כל הסיכויים".

דנה: "אני מודה לאלוהים על המזון הרוחני שקיבלתי בארבע השנים האלה. היום אני כבר לא ילדה ויודעת שהכל הבל הבלים, אבל זכיתי לראות דברים ואנשים, וכזמרת שצומחת בישראל ומגיעה פתאום לעולם הגדול - אני מודה על כך. אלה מסגרות שלא חלמתי שאגיע אליהם, מפגשים מכובדים, שגרירויות, ערבי התרמה. מוזר לי פתאום שראש עיריית בירמינגהם נושא דברים לכבודי, או שאני מתארחת בשגרירות בקנדה או בארוחת ערב באוקראינה וכמובן, על במת 'טופ אוף דה פופס'.

"דברים שאני רגילה לראות בטלוויזיה פתאום אני רואה איך עובדים בריל טיים. אנשים יושבים בבית ורואים את האולפנים בתוכניות טלוויזיה וזה נראה להם כל כך גדול ועשיר. וכשאתה עובד עם טלוויזיה אתה יודע כמה 'רמאות' יש בז'אנר הזה. לראות באמת איפה יושבת מדונה, איפה ההיא מתקלחת, לדעת שאני נכנסת עכשיו בשביל חדר ההלבשה שלי ובשביל הזה צועדת ג'ניפר לופז אחת לכמה חודשים, כשהיא מגיעה למקום הראשון. כולם שם ואני מחכה לתור שלי. זה לא נורמלי".

 

למה לא? גם ג'ניפר לופז צמחה באיזה חור בברונקס.

 

"כן, אבל היא לא משלנו. אין לי בעיה לדעת שאני מצליחה מול זמרים ישראלים, אבל הריחוק הזה נותן לך הרגשה כאילו הם אלים מהמיתולוגיה היוונית. פתאום את רואה איזו גמדה זו, איזה חצ'קונים יש להיא. לפעמים אני חוזרת לגיל 13-12, מתרגשת, נאיבית ותמימה. היום אני לוקחת הכל בפרופורציות, אבל עדיין מנסה להבין מאיפה צומח הריגוש הזה בלראות אנשים מפורסמים. למה אנשים מסתכלים עלי ברחוב? אני רוצה להבין את זה כי לפעמים זה מכעיס ומשגע אותי. מתברר שהגשמת החלום הרבה פחות נעימה מאשר לחלום אותו. חלום שמתגשם לאמן מבחינת הקריירה אומר המון עבודה, ואחרי שנגעת בחלום אתה חייב למצוא לך נקודה חדשה, כי אם לא - אתה משתגע".

 

ובתוך כל ההתנהלות הזו, נשאר לך זמן לחיים פרטיים?

 

"אני עושה מדיטציות. אני לומדת עכשיו טארוט, נורא נמשכת למיסטיקה. היום אני נהנית מדברים פשוטים, לרכוב על סקטים, לאכול טוב, לשבת סתם עם חברים, לקרוא ספר. אני גרה ליד הים וקופצת לטייל עם הכלבים שלי. זה עושה לי הנאה. לא עושה לי הנאה ללכת למסעדה מפוארת, כי אני יודעת שראיתי יותר מפואר. מדבר אלי יותר שחברים יצחיקו אותי".

 

את גרה בדירה שכורה. למה לא קנית דירת קבע?

 

"קשה לי להישאר במקום אחד. אני צריכה לשאול פסיכולוג מאיפה נובע הפחד הזה להשתקע ולדעת שעכשיו 20 שנה אני עולה ויורדת באותן מדרגות. אני אוהבת כנראה מדי פעם התחלה חדשה, שכנים חדשים, כיף חדש. אני מאמינה שכשארצה להשתקע, זה לא יהיה בתל אביב אלא במקום שקט בחוץ".

 

מה עם לבנות לעצמך מסגרת משפחתית, להיות עם גבר קבוע, לאמץ ילד.

 

"האמת היא שאני לא רואה את עצמי עם ילדים. אני יכולה להגיד שגם אם היה סוג של ניתוח קסום שאחריו אוכל בעצמי ללדת, לא הייתי ניגשת לפרויקט כזה. זה עניין של אופי. מה יתרום לי ילד? אני נהנית לראות את הילדים של אחותי ושל אח שלי, אבל מה אני צריכה עכשיו את הכאב ראש הזה? אתה יודע, לקבל את עצמך עם כל היתרונות והחסרונות שלך, זו דרך להשלמה עם עצמך. מה, אני אשלה את עצמי שאני יכולה להתחתן עם גבר ולאמץ ילד? וגם אם אני יכולה, מה אם אתחרט אחרי חודשים? זה לא כמו בגד שאתה קונה ויכול להתחרט. זו אחריות כל כך כבדה, שבחיים לא הייתי לוקחת על עצמי. לא מאמינה שיש לי יכולת נפשית לזה. ילד צריך לקבל המון תשומת לב, לגדול כמו פרח. לא כל אחת בנויה להורות. לקום כל ארבע שעות. זה תיק מאוד כבד. אף אחד לא ישאיר אותי בבית או יאמר לי מה לעשות. אני ציפור דרור, אני בגיל 50 אראה את עצמי בת 35. אלה דברים שכשיש לך תינוק אתה לא יכול לעשות אותם. אתה חייב גם לשמש דוגמה מתאימה לילדים שאתה מגדל, ואני לא חושבת שאני הדוגמה והמודל המושלם. הכלב שלי זה הילד שלי. הרבה הורים יכעסו עלי, אבל אני פשוט חולה על הכלב שלי והוא נותן לי כל כך הרבה. אני יודעת שטוב לנפש שלי כשאני אוהבת, אז הכלב שלי ישן איתי ואני קמה בבוקר ומחבקת אותו ויודעת שאני אוהבת".

 

מה עם גבר קבוע?

 

"אני די שבעה מזה ומבחינה נפשית אני כל כך קנאית וסקפטית בכל מה שקשור לגברים. התאהבתי בימי חיי כמה פעמים והיו לי מסגרות מאוד מוצלחות וכייפיות, אבל היום אני יודעת שכל הטוב שהאהבה יכולה לתת לי, מביאה גם את הדברים הפחות טובים והכואבים שגורמים אחרי זה לתיסכול ודיכאון. חצי שנה ראשונה עם גבר זה דבר שבשמיים ואין סוף לאושר, ואז מתחילה הקנאה, איפה היית ומה עשית. בשורה התחתונה קריירה ובן זוג לא הולכים יחד. אין לי חשק גם כי כשאני מאוהבת, אני לא רואה שום דבר ממטר, אלא רק אותו. אני מסתפקת במסגרות של 'סקס והביתה' או ידידים. אני לא מחפשת אהבה, אבל אם היא תגיע, אני אגיד לה 'וולקאם' ואנסה לטפח אותה ולשמור עליה, אבל מראש לחפש בן זוג לא מדבר אלי כרגע".