תרגש אותי, כריס

החדש של "קולדפליי" מביא, אולי, שירים יפים, אבל ארי קטורזה מתאכזב בנימוס

חברת התקליטים של קולדפליי מנסה להציג את אלבומה החדש, "A Rush Of Blood To The Head" כגרסה שונה ופחות קומוניקטיבית של כריס מרטין ושלושת חבריו, אבל בנות ישראל יכולות להיות שקטות - קולדפליי נותרה מאוד ידידותית לסביבה. למעשה, האלבום החדש מאוד מזכיר את קודמו, בעיקר בדרכי הגישה לכתיבת השירים. הלבוש קצת השתנה, אבל מתחת למעטה הכמו מחוספס יותר מסתתרים עוד להיטי ענק, המנוני הופעה, ושירים שכמו נכתבו במיוחד כדי שנשים יקנו אותם.

אלבום הבכורה של קולדפליי, "Parachutes", היה יצירת ביכורים נדירה. כריס מרטין התגלה כאחד הסולנים שינהיגו את הפופ הבריטי בשנות האלפיים; השירים היו ישירים, מלטפים ומפתיעים. ההפקה, שנשמעה לרבים פשוטה ביותר, היתה מלאכת מחשבת של הטכנאי קן נלסון, שהצליח לבנות תקליט שלם סביב קולו של מרטין, עם נוכחות קסומה של גיטרות וצליל להקה שנשמע כמו מנוגן ממש ליד אוזניך (צליל, אגב, שהשפיע על מפיקים רבים, ביניהם לא מעט ישראלים שזממו על גלגל"צ וניסו למצוא את סוד הקסם המיינסטרימי הזה, ללא הצלחה). האלבום נשמע כמו נעשה בדקות, למרות שחברי קולדפליי עמלו ימים באולפן על מנת שזה ישמע כך (האזינו ל-"Shiver" המורכב והמצוין). וזה השתלם להם עם חמישה מיליון עותקים ברחבי העולם, כולל חדירה נאה לתודעת הקהל האמריקני.

האלבום החדש מנסה, כאמור, להציג גרסה נוקשה יותר של הלהקה, אבל הולך רק את מחצית הדרך, גם אם מדובר באלבום ראוי. בעוכרי המהפיכה "הכושלת" עומדת העובדה שמרטין לא השכיל לאמץ כלים נוספים לכתיבת שירים. הוא עדיין כותב טוב; הוא מאלו שניחנו ביכולת להפוך בשיריו רגעים סטנדרטיים מהחיים למשהו עצום; הוא מהיחידים שיכולים לשיר "אני מתגעגע אלייך" ולא להישמע דביק; הוא עדיין מאהב הרוקנרול הכי חם בעולם, ולזכותו ייאמר שמקורות ההשפעה שלו אינם ברורים מדי. עם זאת, מה שחסר ביצירה החדשה זה סתירה והפתעה, מעט זעם לשם שינוי, ושחרור גדול יותר ממה שקולדפליי הרשו לעצמם.

 

היינו בסרט הזה

 

אם תשוו את האלבום החדש לאחרונים של הסופר פרי אנימלס, רדיוהד ופריימל סקרים, תמצאו שקולדפליי נותרו ילדים טובים, עדיין קרובים מאוד למרכז. והפעם, עם טונה מיתרים אבל עם אותה גיטרת פנדר סטרטוקאסטר פינק פלוידית קסומה, שאומנם עושים עבודה מצוינת בשירים החדשים, אבל גורמים להם להישמע קרובים ברוחם לאלבום הקודם.

הסינגל הראשון, "In My Place", נבנה כשילוב של "ילו" ו"טראבל"; "God Put A Smile Upon Your face" משחזר בלחן את הגישה של "Spies" רק עם המקצב של "סיפוק" של הסטונס ושירים רבים מעידן הריתם אנד בלוז הבריטי והסול משנות ה-60, ומתגלה כשיר מוצלח למדי - הטוב באלבום. ו-"Warning Sign" המקסים מזכיר את כל השירים של קולדפליי יחדיו.

גם אם נקבל בהבנה שהשירים הם מאותה משפחה, וגם אם רובם, יש להודות, יפים, לעתים יפהפיים, חסרים כאן צלילים חדשים או גישה אחרת בשירה ובנגינה שיעיפו אותם למקומות אחרים, וקולדפליי מצליחים לחדש רק בקטעים אחדים. הנגינה כמעט חפה מרגעי זוהר אמיתיים, למעט "God Put A Smile Upon Your Face" המצוין שמביא את קולו של מרטין ישר לפנים, כפי שלא נשמע בעבר. אין כאן, בשום שלב, יכולת ביצוע ברמה של "Shiver". קן נלסון אומנם ניפח מעט את הצליל של הלהקה, הוסיף צבעים וכלים, ומרטין נשמע לעיתים קודר יותר, אבל התחושה היא כי כבר היינו בסרט הזה.

למרות כל האמור לעיל, "A Rush Of Blood To The Head " הוא ממש בסדר ורוויי ברגעים משובחים. הוא מאוד נעים, אלא שמה שהסעיר לפני שנתיים נלקח כיום כמובן מאליו. קיוויתי שהאלבום החדש יעשה את השנה, חיכיתי ל"מכה", אבל קיבלתי בסך הכל אלבום טוב ותו לא. אחרי הכל, נדמה לי שבעוד עשר שנים, הוא לא ייזכר כאלבום חשוב. ובכלל - כדי להיכנס לפנתיאון אתה צריך קצת יותר מכמה שלאגרים. ציון: 8