הבנק לפיתוח התעשייה: מי מצטער?

לא כולם מוחים דמעה על מותו שלא בטרם עת של הבנק לפיתוח תעשייה. נכון, לחברי הממשלה והעסקנים האחרים יהיו קצת פחות ג'ובים לחלק לחברים, אבל בשורה התחתונה הבנק הזה היה עצם בגרון הממשלה

לא כולם מוחים דמעה על מותו שלא בטרם עת של הבנק לפיתוח תעשייה. נכון, לחברי הממשלה והעסקנים האחרים יהיו קצת פחות ג'ובים לחלק לחברים, אבל בשורה התחתונה הבנק הזה היה עצם בגרון הממשלה.

גם אם יעלה לה כסף לפרקו עתה, זה יעלה הרבה פחות מאשר הניסיונות האבודים מראש לעשות סדר במבנה ההון שלו ולנסות למכרו.

השאלה אם ההתפתחות הזו מתאימה לממשלה או לא, אינה רלוונטית. השאלה שצריכה להישאל, ואף אחד לא מתנדב לענות עליה, היא האם זה הצעד הנכון מבחינת הבנק ולקוחותיו. אין, כמעט, עוררין במערכת הפיננסית, על כך שלבנק הזה אין זכות קיום. עצם הישרדותו עד היום היא בבחינת טעות. הוא הוקם בשנות ה-50 כבנק שמטרתו היתה לסייע לתעשייה.

הבעלות המסורבלת שכללה את הממשלה, שלושת הבנקים הגדולים ואוסף בלתי-ידוע של בעלי מניות, היא שסייעה לו להתגלגל עד הלום.

בשנים עברו, היה הבנק לפיתוח התעשייה הפתרון המושלם לסידור "ג'ובים" למקורבים. אבל אם פעם דאגו שלחבר'ה יהיה איזשהו רקע פיננסי, ניסיון בנקאי או ניסיון ניהולי - עם הזמן הלכו ונעלמו גם הקריטריונים האלה. אז החלה ההידרדרות של הבנק, כשמנהליו, בהיעדר ידע וניסיון, הפכו לבובות של קומץ מביני עניין".

הגדיל מכולם לעשות היו"ר החדש, חבר-הכנסת לשעבר רענן כהן. כהן, שלא באשמתו, פעל כפוליטיקאי ולא כבנקאי. מהרגע שהגיע לבנק, עשה את ימיו ולילותיו בריצות בין הפוליטיקאים בניסיון לשדלם להביא להזרמת הון ממשלתית לבנק. הוא חשב שעל-ידי איום בפיצוץ, ותוך ניצול קשריו הפוליטיים, יצליח להביא להזרמת הון שתשתיק את כולם, ותאפשר לבנק להמשיך להתגלגל.

בפועל, האוצר קפץ על ההזדמנות להיפטר מהבנק. המפקח הלא רואה והבלתי נראה, יצחק טל, לעומת זאת, מיד ראה לנגד עיניו את הכותרות: עוד בנק שמתמוטט תחת כהונתו. גם אם אין להשוות בין בנק למסחר לבנק לפיתוח התעשייה, הרי שבשניהם הפיקוח על הבנקים נתפס ישן בשמירה (וזה עוד לפני שהזכרנו את הצרות שהתגלו בבנק קונטיננטל).

אחת הכותרות בעיתונים ציטטה לאחרונה גורמים באוצר, שאמרו כי תהיה זו סגירה ידידותית" של הבנק. אפשר לתאר את הפארסה הזו בשלל תארים - ידידותית, לא נמנית עליהן. אין ידידות בין בנק ישראל לאוצר שמתווכחים עתה על התנאים לאשראי הגישור. אין ידידות בין המפקח על הבנקים ובין נגיד בנק ישראל. טל, שמאוד נבהל מההשתלשלות, התעשת ודרש מינוי מנהל מורשה. הנגיד לא מעוניין. טל גם לא אהב את הסיכומים של הנגיד עם ראש הממשלה בעניין. גם הידידות בין רענן כהן וסילבן שלום לא פורחת בימים אלו. כהן היה בטוח שקשריו יאפשרו לו לקבל את הזרמת ההון.

גם אם נסכים שאין זכות קיום לבנק הזה מלכתחילה, הרי שעדיף היה לנסות להשביח אותו כדי שיהיה מה למכור, ולא לפזר אותו במכירת חיסול מטורפת. אלא שאף אחד לא רצה למנות לבנק מנהל מורשה שיחקור מה בדיוק קרה שם, ואף אחד גם לא רצה להבריא אותו - וכך עטו באוצר על ההזדמנות לחסלו.

אז מי מצטער בעצם על סגירת הבנק? טל, שצובר בקצב נקודות לקראת תואר שיא למפקח שסגר בנקים בכהונתו; רענן כהן ודירקטורים אחרים בבנק, שסוף-סוף קיבלו ג'וב והופ, זה נגמר; ועוד כמה דמויות בסקטור העסקי, שיאלצו עכשיו לחפש פראייר חדש שיחלק להן אשראי בקלות.