פסקול חיינו

אגי משעול על יהודה עמיחי, עם שנתיים לפטירתו (כ"ב באלול)

יהודה עמיחי הוא מן המשוררים הגדולים ששירתם מ׳תרעת ומקיפה את כל תחומי החיים, החל ברחשושים המעודנים והפרטיים ביותר וכלה במונומנטליים: אהבה, מלחמה, מוות ואלוהים. כמו וולט וויטמן, ניחן גם עמיחי בחיבוק רחב ומז'ורי של הקיום, ועל שירתו, בניגוד למשוררי האירוניה, הציניות והסרקאזם, נסוכים חסד, חמלה ואהבת אדם. זה סוד קסמו. המקום הפנימי הזה, שממנו עולה קולו, מפעיל מייד את המקום המקביל לו בתוכנו, ולכן קל כל כך להזדהות עם שיריו ולהרגיש שהם מדברים איתנו. משורר נטול פוזות של משורר, לא אחד היושב ומתעד את החיים רק מן היציע, כי אם גם אחד השחקנים, שעשוי מהחומר שממנו כולנו עשויים. שירתו היא פסקול חיינו בארץ הזאת.

באחד משיריו הוא כותב: "...לפני שאדם נולד / הכל פתוח ביקום בלעדיו. כשהוא חי, הכל סגור / בו בחייו. וכשהוא מת, הכל שוב פתוח. / פתוח סגור פתוח. זה כל האדם" ('פתוח סגור פתוח', שוקן, 1998, עמ' 127). בשיר הקצר והנפלא הזה, האדם נתפס כמין 'כולא' של הזרימה הטבעית ביקום, התודעה המכילה את החיים נתפסת כחסימה, שריר מכווץ הנרגע ונפתח רק עם המוות. כביכול במותו משחרר אותנו המשורר מקיומו הפרטי כבשר ודם ומותיר בידינו רק את הגביש הזוהר של שירתו. אבל את הזמן ש"הכל סגור בו" באדם, כלומר את החיים, אפשר לחיות בדרכים שונות. אחת מהן מציג עמיחי בשירו 'לא כברוש' ('שירים', 1962-1948, עמ' 76-77), שהוא שיר המזמין קריאות בכיוונים שונים: שיר על איך לחיות, על איך לדעת אשה, או על איך לכתוב שיר, ולמען האמת הכל אחד הוא, תפיסת עולם, סיגנון קיום החל על כל דבר ודבר שאנו עושים.

ומהו סיגנונו של עמיחי? הוא מתמצה כבר במשפט הראשון: "לא כברוש / לא בבת אחת, לא כולי / אלא כדשא, באלפי יציאות זהירות-ירוקות". זוהי חוכמת החיים לרוחב ולא לגובה. החיים הנכונים אינם אלה התכליתיים, המהירים, המזדקרים ומתפרצים לגובה כמו ברוש, כי אם אלה המושהים, הקשובים, הנחיים מתוך תשומת לב לפרטים.

שם העצם הכללי 'דשא' (כמו שם העצם הכללי 'החיים') מורכב למעשה מאלפי גבעולים, אלפי יציאות זהירות ירוקות מהאדמה, אלפי ברושים ננסיים. זאת, אם רק נדע להאט ולא לקרוא לזה סתם ובחיפזון: 'דשא'.

הרעיון חוזר בצורות שונות בהמשך השיר. לחיות "כגשם בהרבה מקומות / מעננים רבים, להתחלחל, להיות שתוי / פיות רבים, להיות נשום / כאוויר כשנה ומפוזר כפריחה באביב". ובהמשך: "בדפיקות, בהרבה אשנבים / בכניסות צדדיות, בהרבה דפיקות לב".

וגם היציאה מן החיים אינה דרמאטית: "בלי תרועה, שר מתפטר". גם היא מושהית, שקטה, כעשן, כילדים עייפים ממישחק, כמו "אבן בגילגולים האחרונים / לאחר המורד התלול, במקום שמתחיל / מישור הוויתור הגדול".

ממעוף הציפור אפשר לסכם את חייו של האדם כ"פתוח סגור פתוח", אבל את החיים עצמם, מתוכם, ראוי לחיות רק מתוך קשב ותשומת לב לפרטים.

 

הכותבת זכתה בפרס יהודה עמיחי לשירה, שהוענק לראשונה בשנה שעברה.

 

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")