הפלא הקוריאני

איך קורה שמדינה שלמה מצליחה לקום מאשפתות ולהפוך במהירות למובילה בעולם בתחום התקשורת? תשאלו את קים דא גונג', נשיא דרום-קוריאה, שהבין שהאטרף הטכנולוגי של נתיניו טומן בחובו סיכוי כלכלי נדיר. שר התקשורת ראובן ריבלין, שביקר שם השבוע, זכה למשש את צעצועי הדור הבא של הסלולר: מכשירים דקיקים עם צגי צבע ומצלמות וידיאו, שפוצחים בסימפוניות לטרומבון ותזמורת. בקרוב אצלנו

ואז שלף סגן-הנשיא בחיוך מבוייש את המילה האחרונה של "סמסונג": שני טלפונים סלולריים דקיקים, בעלי מסך צבעוני ועינית מצלמה זעירה. האחד יודע לצלם ולהציג וידיאו, השני מציע אנימציות תלת-מימדיות והצג שלו ניתן לסיבוב מלא על צירו.

זה היה האות לזינוק. בתוך שניות קפצו חברי המשלחת הישראלית – בכירי ההיי-טק והטלפוניה בארץ - ממקומם סביב שולחן הישיבות המהודר במטה "סמסונג", ורכנו כאיש אחד מעל כבוד השר ריבלין, שזכה לאחוז ראשון בצעצועים.

המארחים הקוריאנים, סגן נשיא החברה ועוזריו, כולם בחולצות אחידות צהבהבות, נותרו המומים מעברו השני של השולחן. הם נעצו עיניים בלהקה הישראלית הנרגשת בתחילה בתימהון ואחר-כך במבט משועשע.

עם החבורה המודלקת הזו עשה השבוע שר התקשורת בביקור רשמי בדרום-קוריאה. הבחירה בקוריאה לא מקרית: מדובר במדינה, שהשפעתה על שוק הטלקום והטכנולוגיה בעולם כולו נמצאת בנסיקה דרמטית. כיוון שמדובר באחד האיים היחידים בעולם שבו השם "ישראל" אינו מעורר עדיין רתיעה אוטומטית, לחברות ישראליות מצטיינות יש כאן יותר מסיכוי. הקוריאנים רעבים לרעיונות חדשים, שיסייעו להם להשביח את תעשיית התקשורת האלחוטית, תרנגול הזהב החדש שלהם. שר התקשורת הקוריאני, מהנדס מבריק, שעמד בעבר בראש ה"בזק"המקומי, היה בטוח, משום מה, שבישראל הנפלאה כל פעוט מחובר לאינטרנט כבר מגיל שלוש.

חברות הענק הקוריאניות התחרו ביניהן על מחוות מיוחדות לריבלין ולמשלחתו: נשיא "סמסונג טכנולוגיות מידע", קיי-טי לי, אירגן קבלת פנים מיוחדת במלון המפואר ביותר בקוריאה, בנוכחות כל בכירי החברה. לי אפילו גימגם עבור ריבלין נאום באנגלית ג'יברישית רצוצה, שהמנחה מטעמו הואילה להגדיר, בקול עצבני, כ"נאום הטוב ששמעה בחייה". ריבלין, כמובן, הגיב בטפיחת-כתף ירושלמית ובהזמנה לבירת הנצח של העם היהודי. במרכז "SK טלקום", חברת הסלולר הגדולה בקוריאה, הועמדו העובדים בשורה חרישית כדי לקוד ארוכות למיניסטר הישראלי. ריבלין לא גילה התנגדות, אבל ביקש מנשיא החברה, העונה לשם החביב פיו, אם לא קשה לו, להסדיר במונדיאל הבא אופציה לשידור המשחקים גם בטלפון סלולרי, יען כי הפעם נבצר ממנו לצפות בטלוויזיה בשל עיסוקיו בממשלה.

 

שיטפון שמקורו בקוריאה

 

בישראל לבדה, מה שהחל לפני 4 שנים כטיפטוף הססני של מכשירי טלפון קוריאניים לרשת "פלאפון", מגיע השנה כבר לשיטפון כללי: ה"קולקציה" החדשה לשנה הבאה של "פלאפון" לבדה, מונה אך ורק טלפונים קוריאניים, רובם דומים זה לזה כשתי טיפות סיליקון. כלומר בעלי צגים צבעוניים מעולים, נפתחים כצדפה, מנגנים צלילים באיכות תקליטור, מציעים משחקי מולטימדיה מטופשים להפליא - ואיכשהו, מצליחים גם לשמור על גיזרה דקיקה. הנציג הזר היחיד בקולקציה הוא של "מוטורולה" האמריקנית, אבל גם הוא עוצב, ממסד עד טפחות, בסניף החברה בקוריאה.

"סלקום" ו"אורנג'" כבר לא עומדות בפיתוי, וגם הן החלו למכור השנה מכשירי "סמסונג", שנחשבים להיטים מבטיחים. הטכנולוגיה העומדת בבסיס הרשת המהירה החדשה של "פלאפון", שתוכרז בחודשים הקרובים, גם היא יבוא אורגינלי מאחינו הקוריאנים.

משהו על ההצלחה הקוריאנית בעולם ניתן ללמוד מן הדרך שבה פועלת "סמסונג" בישראל. מהנדסיה הם הראשונים שהיו מוכנים לקבל על עצמם תרגום מלא לעברית של תפריטי המכשירים, כשראשי חברות כמו "נוקיה" ו"אריקסון" הגיבו בביטול לפניות החוזרות להשקיע משאבים בשוק הקטנצ'יק הזה במזרח התיכון. הקוריאנים, לעומת-זאת, העיפו מבט על הישראלים ומיד ראו את עצמם כמו במראה: משוגעים על גדג'טים אלקטרוניים, מתים על החידושים הכי חמים, ונודניקים כפייתיים – כלומר, שונאי תקלות מושבעים. או, במילים אחרות, אוכלוסיית יעד מצויינת לניסוי ובדיקה, ואפילו לרווחים נאים, שמצדיקים כשלעצמם מאמץ אלמנטרי.

היום, אומר לנו ג'ו הונג סאן, מנהל בכיר בחברה, הממונה מטעם החברה על השוק הישראלי, "סמסונג" רואה בישראל שוק-מבחן למכשירים ולטכנולוגיות חדשים שלה. "מנסיוננו אנחנו כבר יודעים: רק מכשיר שעבר את המשוכה בישראל הוא ערובה להצלחה גם בשווקי אירופה וארה"ב".

ג'ו עצמו, אגב, קוריאני שמנמן וחייכני, רואה עצמו כחצי ישראלי: כבר ארבע שנים שהוא עושה בארץ חודשים רבים בשנה, ובקיא בפרטי הפרטים של הרכילויות האחרונות בין חברות הסלולר. נציגיהן נפלו כאן על צווארו בחיבה. "סמסונג" גם מחזיקה בהרצליה מרכז מחקר ופיתוח קטן, שבראשו עומד מהנדס קוריאני אך עובדיו ישראלים. בכירי "פלאפון" סיפרו לנו על חוויית העבודה עם הטכנאים הקוריאניים. הם צנועים, מהירים, זריזים, נכונים לכל מטלה, בכל שעה. אם מתעורר צורך מיידי, יידאגו לשגר לארץ מומחה מתאים במטוס הראשון, וכמובן, גם יתנצלו על האיחור.

 

לשפשף עיניים בתדהמה

 

גם היום, ארבע שנים אחרי המשבר הכלכלי הגדול שפקד את אסיה ב-1998 והכריע מדינות שלמות, גדולי הכלכלנים בעולם עדיין משפשפים עיניים כשהם מביטים בנתונים על קוריאה. הסופה הכלכלית הגדולה הפכה את סיאול לבירה על הקרשים, טובלת בייאוש וקדרות. קוריאה, שהפכה בן-יום למדינה עם שיעור צמיחה שנתי שלילי של מינוס 6.5%, כרעה ברך לפני קרן המטבע העולמית וביקשה הלוואה דמיונית כדי לצאת מהמשבר – 50 מיליארד דולר. נעשה כל מה שצריך, הבטיחו הקוריאנים בראש מורכן, מה שתגידו, ויותר. אנשי הקרן, שכנראה לגמו קצת לפני קבלת ההחלטה, העבירו למדינה הקורסת את הסכום, הגבוה ביותר שאישרו מעולם למדינה כלשהי.

היום קוריאה היא מעצמה כלכלית, בין ה-12 החזקות בעולם, והשוק הקוריאני הוא בעל הביצועים הטובים בעולם עם שיעור צמיחה של כ-6%. רק ב-4 השנים האחרונות נכנסו למדינה 52 מיליארד דולר השקעות חוץ, לעומת 24.6 מיליארד בכל 30 (!) השנים שקדמו להן.

מה בדיוק קרה כאן? איך קורה, שמדינה שלמה מצליחה לקום מאשפתות ולהפוך בתוך זמן קצר כל-כך מודל למדינות מתפתחות בכל רחבי העולם?

המומחים מאמינים, שלקסם הזה אחראי בעיקר אדם אחד: נשיא דרום-קוריאה, קים דא ג'ונג, שעלה לשילטון – איך לא – בדיוק ב-98', אחרי שבילה את מחצית חייו באופוזיציה, וידע נסיונות התנקשות, שנות-כלא ושנות גלות.

לקים היתה תוכנית אמיצה - כלומר, במינוחים ישראליים, בלתי אפשרית. הוא הבין את האלף-בית של עידן הגלובליזציה האכזרי: זכות קיום ניתנת רק לחברות מרוויחות. קים תפס, ש-30 תאגידי הענק המשפחתיים ("צ'אהבול", הם מכונים בקוריאה) ששלטו על 70% מכלכלת המדינה, בכל התחומים האפשריים, זקוקים לטלטלה קשה. האימפריות שלהם קוצצו פראית. חלקן אולצו להתפצל לחברות-בת. עשרות-אלפים מצאו עצמם בבת-אחת ברחוב. במקביל, הכלכלה נפתחה לתחרות של חברות מחו"ל ולהשקעות זרות. בתוך שלוש שנים, מתוך 30 "צ'אהבול" כאלה, 16 נסגרו לחלוטין או קטנו דרמטית. אלה ששרדו – כמו "סמסונג",SK, ו-LG – רזו מאוד. רק ב"קוריאה טלקום", סיפר לנו המנכ"ל, פוטרו יותר מ-15 אלף עובדים, כ-25% מכוח האדם.

החברה הקוריאנית הורגלה במשך עשרות שנים לשיטה המסורתית, לפיה עובד בתאגיד גדול קונה לעצמו עם כניסתו לעבודה כרטיס ביטוח לכל החיים: גם אם יזדקן ו/או יאבד את היכולת או החשק – הוא חתום לנצח. הסיפור הזה נגמר באיבחת-חרב. היום, בקמפוס "סמסונג" בעיר גומי, למשל, ממוצע הגיל של העובדים הוא 25.5. כמו במערב, הם יישארו בחברה עד 5 שנים ואחר-כך יפרחו לתחנה אחרת בחיים.

אגב, אחרי קדנציה סוערת, שבמהלכה חולל בקוריאה מהפיכה של ממש וזכה גם בפרס נובל לשלום, קים מתקשה עכשיו לזכות באהדת עמו: ענן של חשדות בשחיתות אופף כבר תקופה ארוכה את המימשל כולו, רבים נעצרו ובתוכם גם שני בניו. רק השבוע עקבה קוריאה כולה אחר תהליך שימוע שנאלץ לעבור מועמדו (השני) לראשות הממשלה. המועמדת הראשונה שהציע קים נפסלה באקט דרמטי על-ידי הפרלמנט.

באורח-פלא, טראומת המשבר בקוריאה יצרה בבת-אחת גל של יצירה ופטריוטיות במדינה, שהוליד, בין השאר, חברות טכנולוגיה קטנות וחדשניות. הגל הזה התפשט אפילו לתחום התרבות: רק באחרונה רכשו אולפני "דיסני" את הזכויות לסרט הקוריאני המצליח "אשתי היא גנגסטרית".

 

פטריוטיות מקומית

 

א-פרופו פטריוטיות, רוב המכוניות הנוסעות על כבישי קוריאה הן מתוצרת עצמית, רובן מבית "יונדאי". מדובר במגוון עצום – ממכוניות יוקרה מבהיקות ועד מכוניות עירוניות ננסיות. סע כחול-לבן-אדום, זה שלנו וזה טוב.

שנים ארוכות נחשבו המוצרים הקוריאניים סחורה מדרגה שניה, בעולם אבל גם בישראל. רשתות השיווק בישראל, שבשנות ה-80 ביקשו למכור מכשירי וידיאו וטלוויזיות למי שלא יכול לרכוש לעצמו "סוני", רכשו סטוקים בקוריאה, והעניקו להם שמות-מותג אטרקטיביים, שונים ומשונים. התאגידים הקוריאניים, בעלי הבית, חיו בשלום עם הסידור הזה: הם ייצרו הכל, עבור כולם, באיכות בינונית, ורק התווית על המכשיר התחלפה לפי המזמין.

המהפך הגדול הוציא את חברת הטכנולוגיה הקוריאניות מהארון: LG, "סמסונג", "יונדאי" – כולן היום מותגים מובילים, בעלי יוקרה וביצועים המתחרים ראש בראש בענקים היפאנים, חזית אחר חזית: מצלמות דיגיטליות, מסכי-מחשב דקיקים, טלוויזיות דיגיטליות, נגני מדיה מתוחכמים, ועוד.

הפער נמחק אפילו בתחום העיצוב: מעצבים מחו"ל גוייסו להדריך את המעצבים הקוריאנים. נכון לעכשיו, הגדג'טים שלהם מעוגלים ונוצצים בדיוק כמו הצעצועים היפאנים בימיהם הטובים. ואולי קצת יותר. שלא לדבר על קלות ההפעלה. הקוריאנים תפסו, למשל, כי טלפון סלולרי זעיר וגדוש-תכונות מתקדמות לא מבטיח הצלחה. איש בעולם אינו קורא יותר חוברות הדרכה, והשימוש חייב להיות אינטואיטיבי, קל וידידותי מן הרגע הראשון. הם התאמצו לשכוח מה שראו אצל המתחרים מאירופה ומארה"ב, הביטו בקפדנות בדרך שבה אנשים ברחוב מתנהלים עם הטלפון שלהם, והתחילו הכל מהתחלה. המכשירים הננסיים שהוצגו כאן בפנינו אומנם נבלעים בכף היד, אך כל מספר מחוייג תופס שליש מסך, בשביל העיניים.

 

אטרף טכנולוגי - בעידוד הממשלה

 

זה לא בא מהשמייים. הממשלה הקוריאנית, עוד שנים לפני משבר הבורסות במזרח, תפסה שהאטרף הטכנולוגי של תושביה טומן בחובו סיכוי נדיר. היא החליטה להמר באומץ ולמקד מדינה שלמה בתחום התקשורת. הברז נפתח, ועשרות מיליארדים הוזרמו ליצירת תשתיות סלולר, כבלים וטלפוניה מתקדמות, ובעיקר למחקר ופיתוח. הממשלה הכריחה את חברת הבזק לחפור וליצור רשת תקשורת מהירה ב- 10,000 מוסדות חינוך במדינה. סכומי עתק נוספים מועברים לאוניברסיטאות ומכוני המחקר. בישראל היו קוראים לזה, כמובן, ביזבוז משווע על חשבון עיירות הפיתוח, העניים, העשירון התחתון והמובטלים.

ה"ביזבוז" הזה – ורבים מוכנים לחתום שהיה ביזבוז, בעיקר בשל קופוני השוחד המקובלים כאן כמינהג קוריאני עתיק וחינני - הפך את קוריאה בתוך עשור וחצי למובילה בעולם בתחום. 99% מן הצעירים הקוריאנים עד גיל 30 משתמשים באינטרנט באופן קבוע. יותר מ-8 מיליון תושבים מחוברים לאינטרנט ב"פס רחב" – השיעור הגבוה בעולם. חלק מהשיעורים בבתי-הספר מועברים דרך הרשת. 30 מיליון תושבים מחזיקים בטלפון סלולרי (אחד לפחות), ורובם הגדול גם גולשים בעזרתו באינטרנט. והאבטלה, אם כבר שאלתם, צנחה ל-3.4% בלבד. אחרי גל הפיטורין ב-98' באה הגאות, ועמה מקומות עבודה מלהיבים, חדשים.

 

לחזות את העתיד

 

השבוע ראינו בקוריאה את העתיד הקרוב-ממש בתחום הסלולר: צגי הצבע יכבשו כליל את המכשירים. אלה יכללו מצלמה בילד-אין ויאפשרו להעביר תמונות ממכשיר למכשיר או לשגרן באינטרנט. חלקם יהיו בעלי יכולת הצגה ושיגור של וידיאו. לא מדובר בחזון מטורף, בנוסח שנות בועת ההיי-טק – "סמסונג" החלה למכור החודש בקוריאה מכשירים כאלה, המבוססים על טכנולוגיה המכונה EVDO. 500 דולר למכשיר. מה שאומר, בהגדרה, שבקרוב אצלנו. מה שכן, היזהרו מהצלילים הפוליפוניים החדשים: חברי המשלחת הישראלית הסתובבו כאן עם מכשירים סלולריים מקומיים, שבעצומן של פגישות רשמיות פתחו בסימפוניות לטרומבון ולתזמורת, או בקריאות תרנגול עזות, בווליום המיועד לקוריאנים חרשים. במקרים קיצוניים במיוחד הואילו החבר'ה, בעקבות התפרצות כזו, לשלוף כאיש אחד את מכשיריהם ולהעבירם למצב רטט. המארחים הואילו להמתין בסבלנות.

הקוריאנים יודעים היטב שעלו על הגל הנכון. בעיר גומי, הקומפלקס התעשייתי הגדול במדינה, ביקרנו בקו הייצור של "סמסונג", שמנפק כ-170 אלף מכשירים ביום, שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. כ-4.7 מיליון בחודש: יותר מ"נוקיה", מלכת הסלולר העולמית בדימוס, יותר מ"מוטורולה", יותר מ"סוני". כדי להישרד בצמרת הקוריאנים חייבים לחדש ללא הפסק, ובנקודה הזו הם בהחלט מעוניינים לשמוע הצעות. לחברות התוכנה הישראליות, שמפתחות שימושים חדשים בטלפון הסלולרי, יש דווקא מה להציע. ריבלין הכין היטב שיעורי-בית ויצא מגידרו כדי לשכנע את בני שיחו לצרף את ישראל לעגלה הדוהרת שלהם. במקביל התעניין בזהירות אצל עמיתו הקוריאני איך הוא מטפל בקרבות התרנגולים בין חברות הסלולר והבזק המקומיות.

הקוריאנים האזינו בקשב והחליפו כרטיסי ביקור באדיבות. כן, בטח, הם אוהבים את ישראל, אבל עוד יותר הם אוהבים להרוויח.