ימין - שמאל

האם הליכוד הוא ימין? האם העבודה היא שמאל? לא ברור. מהם ההבדלים המהותיים בין בנימין בן אליעזר לאריאל שרון, וכמה זמן יקח למצוא אותם?

 

 

כשהלכתי להצביע במערכת הבחירות האחרונה, הרגשתי כמו אחד שהולך לזונה. ולא מוצלחת במיוחד. למרבה השמחה, לא הייתי היחיד.

בתור לקלפי התקבצו ישראלים וישראליות מושפלי מבט, שתהו למה בעצם הגיעו לכאן. הבושה ריחפה באוויר. ימנים ושמאלנים יחדיו ידעו היטב כי את המנהיגים שעבורם עמדנו להצביע לא היינו רוצים בתור חברים, והיינו מעדיפים על פניהם כל דבר – כל דבר – שייתן לנו תקווה.

זה בעצם מה שנותר מהמאבק "האידיאולוגי" בין ימין ושמאל – האפקט הכפול של בושה ותקווה. אנחנו מצביעים באומללות ומתפללים לשינוי. ובתווך יש בעיקר בליל של סיסמאות והתלהמות, של שני הצדדים, שאינם מציעים פתרון אמיתי.

הרי בעצם זה לא עניין הנוגע רק ל"אנטי-מנהיגים" שיש לשני הצדדים היום. בעולם מושלם הייתי מעדיף להאמין שאני מצביע עבור דרך חיים, עבור השקפת עולם – עבוד העתיד. למעשה, אנחנו מצביעים שוב ושוב עבור העבר. הימין רוצה את העבר המיתולוגי, של הממלכה היהודית הקדומה שהשתלטה בכוח הזרוע על ארץ ישראל. השמאל רואה בעיני רוחו את חלוקת הארץ ההיסטורית, זו שהוצעה עוד ב1947- ושהפלסטינים "מיהרו" תמיד לקבל. אבל מה בעצם נשאר מה"שמאל" וה"ימין"? רק קמפיינים וקופירייטרים.

האם הליכוד הוא ימין? האם העבודה היא שמאל? לא ברור. מהם ההבדלים המהותיים בין בנימין בן אליעזר לאריאל שרון, וכמה זמן יקח לכם למצוא אותם (פינצטה תסופק לרציניים)? אולי רק המפלגות הקטנות מייצגות את הימין והשמאל ההיסטוריים? מפלגות כמו מרצ, האיחוד הלאומי וחד"ש עדיין מייצגות את אותם ערכים – אבל הן אינן מדברות בשפה שאליה התרגלנו, שפת המיינסטרים הפוליטי של סיסמאות, הבטחות וקלישאות. שלום שלום, שלום וביטחון.

לעזאזל, אומר לעצמו מוישה המצביע, המבט המשונה הזה בעיניים של אביגדור ליברמן וזהבה גלאון מפחיד אותי. הם נראים יותר מדי… פנאטים. אני אלך על דוד ביבי, שמבטיח לי בחליפת שלושה חלקים עתיד ורוד. ואולי אפילו דוד אהוד, שהיה פעם גנרל והוא גם מפרק מנעולים. איזה דודים נפגוש בבחירות הקרובות? אולי דוד פואד (צפו להרבה צ'אפחות), אולי דוד אריק ("הה הה!"). מה שבטוח – תשמעו מהם בדיוק את אותן הבטחות. שלא יהיה בהן שום דבר מה"שמאל" וה"ימין" ההיסטוריים. מיש-מש.

 

לתת או לא לתת

 

העם היהודי אוהב לחיות בקונפליקט פנימי. כך היה בתקופת בית ראשון, בית שני, בגולה, בגטו – וגם בחזרה בארץ הקודש. לכן, רעיונות הזויים על מפלגת מרכז סוציאל-דמוקרטית עם מנוע טורבו וחישוקי מגנזיום לעולם לא יצלחו. אנחנו לא רוצים מרכז. אנחנו רוצים מישהו לשנוא, רצוי באופן קבוע. אוי, איך מיררו במערך את חייו של מנחם בגין. אוי, איך מיררו בליכוד את חייו של שמעון פרס. כמעט מתחשק לפלוט: אלו היו ימים! זה היה פייט!

ובמה מתמצה היום ההבדל בין ימין לשמאל? זה נורא פשוט: "לתת להם – או לא לתת להם". המלט חי ומככב במערכת הפוליטית הישראלית. "הם" זה הפלסטינים, העולם, החרדים, העניים – מה שלא תרצו. מי שנותן הוא "חלש ושמאלני" או "הומניסט ורחב אופקים", מי שלא נותן – "ימני גאה" או "פאשיסט וגזען".

בסופו של דבר, די מדהים לגלות שהדמות המרכזית שמסמלת את האפקט הזה, המנצחת הגדולה בהגדרת יחסי השמאל והימין בישראל – היא בנימין נתניהו. הפראזה הגאונית שעליה הוא חתום – "יתנו יקבלו, לא יתנו לא יקבלו" – הפכה לדגם מופשט של הראייה הפוליטית של רוב אזרחי ישראל. הפוליטיקה נתפסת לפיכך כסוג של בארטר, "עייסק", כמו שסבי נהג לומר. ואם הפוליטיקה היא נושא עסקי – אז הלאה האידיאולוגיה, הלאה הפערים, ויחי התועלת והרווח לטווח הקצר.

טווח ארוך? איזה טווח ארוך היה בדיוק לנתניהו וברק, מובילי הגישה הזו? כלום. אפס. זילץ'. יכול היה ברק להתמקם בימין ועמיתו נתניהו בשמאל. תגובתם הזהה – להפסיד ולברוח – רק מוכיחה את הכלל. אולי הפוליטיקאי האחרון הוא בכלל שמעון פרס, זקן העדה. הוא יודע שאת המשחק הזה משחקים משבת לשבת (ולא בורחים באמצע העונה). הוא גם היחיד שעוד מאמין פה ושם באידיאות. אולי.

ואתם יודעים מה? זה מגיע לנו. כמה מאיתנו באמת מעורבים פוליטית? מפגינים, מנסים לשנות את המערכות בקטן, מבפנים, שלא לדבר על חברות במפלגה והשתתפות בחוגי בית. תגידו את האמת – האם אי פעם התנדבתם לוועד הבית שלכם? אני שואל אתכם, אבל גם את עצמי. כשאני מביט על עדר הכבשים שהולך להצביע אתי, אני פועה בהכנעה ומודה – גם אנחנו חולים במחלה המערבית של חוסר האכפתיות. אין שמאל, אין ימין. אבל לא רק הפוליטיקאים אשמים, למרות שנעים לחשוב כך. אלא אנחנו.