החלטתו של הנשיא לשעבר קלינטון למקם את משרדיו בקומה ה-14 בבניין השוכן ברחוב 125 פינת 55 WEST, בלב ליבו של רובע הארלם, נתנה את הגושפנקה הרשמית לשינוי ולמהפך שעבר הרובע השחור בשנים האחרונות. התושב החדש של השכונה, שנהג לצעוד דרך קבע למסעדה היוקרתית BAYOU, זירז את הפיכתו של הארלם לרובע 'איני' גם עבור לבנים מהשורה, לא כאלה שצריכים לקרוץ לעבר הקול השחור.
לא מעט מסעדות ומקומות בילוי יוקרתיים נמצאים כאן היום: מ-LENOX LOUNGE, ששופץ ומציע ג'ז מעולה ועד תיאטרון אפולו המפורסם, שגם הוא שוכן ברחוב 125, ובו הופיעו דורות של זמרים ומוסיקאים נודעים כמו בילי הולידיי, ארתה פרנקלין, קאונט בייסי ולואי ארמסטרונג.
אבל רובע הארלם, שמאוכלס רובו ככולו בשחורים ובלא מעט היספנים, שימש במשך כמאה שנה, עד שנות ה-30 של המאה ה-20, כאתר מגורים פופולרי למהגרים יהודים ממזרח אירופה. לא פחות מ-12 כנסיות מכובדות היו לא מזמן בתי כנסת כשרים למהדרין. עד כמה שזה נשמע מפתיע, הריכוז היהודי בהארלם היה השלישי בגודלו בין ריכוזי היהודים בעולם, אחרי וארשה בפולין והלואר איסט סייד.
הרובע נקרא על שם העיר הארלם שבהולנד. השכונה נוסדה על ידי מתיישבים הולנדים כבר ב-1658, ועד סוף ה-19 היתה אחת השכונות היותר אלגנטיות בין רובעי מנהטן. את שרידי העבר המפואר אפשר לראות ב-SUGAR HILL, COVERT AVE ובמקומות נוספים.
ראשוני השחורים החלו להתיישב באיזור בסביבות 1910. נגני תזמורת ג'ז נהרו ל'מועדון הכותנה', ששכן באולם הנשפים של מלון סבוי, ולתיאטרון 'אפולו', ששמו החל לצאת למרחקים. אזור הארלם הפך להיות באותה התקופה מרכז הסצנה של חיי הלילה הניו יורקיים.
כיום, 300 אלף השחורים המתגוררים בהארלם הפכו את השכונה לסמל של אמריקה השחורה. שנות שלטונו של רודולף ג'וליאני כראש עיריית ניו יורק ניטרלו בהדרגה את הפחדים של לבני הכרך ביחס להארלם. היום מתחילה מגמה של כרישי נדל"ן לרכוש בתים בזול בשכונה, בתים שייהפכו, כך הם מקווים, למכרות זהב עתידיים. בכל מקרה, הארלם איבדה לחלוטין את המוניטין המפחידים שלה וניתן לשוטט בה בשעות היום ללא חשש.
מגן דוד בכנסיה
העיתון 'ניו יורק טיימס' הקדיש לעברה היהודי של הארלם, בה התגוררו ערב מלחמת העולם הראשונה כ-175,000 יהודים, כתבה מיוחדת. כשמשוטטים ברחובות השכונה, בין הרחובות 112 עד 150, בעיקר בין הכנסיות המקומיות, לא קשה לגלות מגיני דוד וכתובות בעברית על חלונות הכנסיות.
הכנסיה הבפטיסטית 'מאונט נבו', ברחוב 114, שימשה בעבר הרחוק קהילה יהודית שנקראה 'אנשי חסד'. גם כנסיית ה'גוספל המיסיונרי הבפטסיטי', ברחוב 149, בין ברודוויי לרחוב 'ריבר סייד', נקראה בעבר 'טמפל בני ישראל'. לכנסיה הבפטיסטית 'מאונט אוליב' עבר יהודי של בית כנסת בשם 'טמפל ישראל', כמו שמראה הכתובת החרוטה מעל הכניסה לכנסיה.
לא פחות מ-12 בתי כנסת שינו את עורם ואת אמונתם והפכו לכנסיות מכובדות. המאמינים החדשים לא טרחו להחליף את סמלי מגיני הדוד על הוויטראז'ים או את הכתובות בעברית, שמצטטות לרוב פסוקי תנ"ך ידועים. גם את ההפרדה בין אולם התפילה לגברים לבין המרפסות שנועדו ל'עזרת נשים' שימרו הדיירים החדשים.
ברחוב WEST 118 שוכנת היום כנסיה בפטיסטית, שנבנתה ב-1906 כבית כנסת עבור קהילת 'אוהב צדק'. זה היה בית תפילה מרשים של יהודים ממוצא הונגרי, שעברו לכאן מהלואר איסט סייד.
בסוף המאה ה-19 הרגישה הקהילה היהודית כה בטוחה בעתידה במקום, שיזמה הקמת בית כנסת מפואר ברחוב 114 פינת השדרה השביעית. בעוד שבתי הכנסת הראשונים באיסט הארלם, של יהודים ממעמד הפועלים, היו צנועים למדי, הרי שחברי קהילת 'תקוות ישראל' לא היססו לבנות משכן מפואר יחסית, בסגנון ניאו-קלאסי, עם שישה עמודים גבוהים בכניסה. כיום שוכנת במקום כנסיית CHRIST APOSTOLIC. קצת קשה לדמיין את רחובות הארלם מלאים במתפללים יהודים בדרכם אל בית הכנסת השכונתי. היהודים נעלמו מהאזור לטובת רבעים אחרים כמו ברוקלין וקווינס, בתהליך חד מהיר, בעקבות הנהירה של שחורים והחשש מסכסוכים. בתי התפילה, שנותרו שוממים, הפכו בהדרגה לכנסיות.
הלב של הארלם
גם מי שהעבר היהודי לא מדבר אליו במיוחד, יכול ליהנות מסיור בהארלם. התקופה האפלה בה חששו לבנים לדרוך כאן חלפה, והמצב השתפר עד כדי כך שחברת תיירות ניו יורקית בשם 'אפל טורס' מפעילה מדי ראשון ורביעי סיור מאורגן ברחבי הרובע. הסיור יוצא ב-9:30 מהטרמינל המרכזי של החברה, הנמצא ברחוב 53 פינת השדרה השמינית, ומחירו 39 דולר לאדם.
מדריך מזוקן ומבוגר הנעים את זמננו בסיפורים מרתקים על בתי ניו יורק תוך כדי נסיעה צפונה. במרכז הרובע השחור, ברחוב 125, פונה האוטובוס האדום לעבר כנסיה בפטיסטית, אחת מרבות המאיישות את הרחוב, והתייריים מוזמנים להצטרף לתפילת הגוספל של יום ראשון. באופן נדיר, התיירים מורשים לשבת בספסלים משותפים יחד עם אנשי הקהילה, ולא ביציע האורחים. לקראת 11 בבוקר נוהר הקהל, שמורכב רובו ככולו מקשישות, קשישים ונכדיהם. צעירים קשה לאתר בסביבה.
לאחר התפילה יוצא המדריך בראש המטיילים לסיור רגלי של כ-30 דקות בתוככי הארלם, ליעדים שבחיים לא הייתם מעלים על דעתכם לפקוד אותם בגפכם. אחת התופעות המעניינות כאן היא אלפי האנשים המשוטטים ברחובות ללא מטרה, פוגשים מכרים וידידים ומפטפטים תוך כדי טיול רגלי.
במהלך הטיול פוקדים את שוק הפשפשים המקומי, 'מלקולם שאבאז מארקט', שנקרא על שם מלקולם X המפורסם, ששמו האמיתי היה מלקולם שאבאז, אותו מיליטנט שחור שהחריד לא מעט שמרנים בשנות ה-60, כשקרא למרד בשלטון הלבן.
בשוק ניתן ללכת לאיבוד בין דוכני האוכל, הירקות והפירות ובין הדוכנים המוקדשים למלבושים אפריקניים וקאריביים ולמזכרות אפריקניות.
בתום הסיור הרשמי יכולים המעוניינים להישאר בהארלם ולשוטט בין החנויות ברחוב 125, הרחוב המרכזי של הרובע, ולהתפעל משכונות המגורים היוקרתיות המשובצות פה ושם בין הבתים המטים ליפול.
חלק מהבתים נשרפו, ויש האומרים שזה נעשה ביוזמת בעלי הבתים, שרצו לסלק את דייריהם, ששכחו מזמן לשלם את שכר הדירה. הבעלים העדיפו לגבות פיצויים עבור הנכס מחברות הביטוח ולא להתמודד עם הדיירים הסרבנים, שהמשיכו לעיתים להתגורר בשרידי הבתים גם אחרי שעלו באש.
ואם כבר הגעתם להארלם, מומלץ לנסות את אחת המסעדות המקומיות. האוכל יפתיע אתכם לטובה, וגם המחיר הנמוך שידרשו עבור הארוחה. התושבים המקומיים בהחלט ידידותיים, אבל לא כדאי להסתובב לבד בסימטה זנוחה, לכל מקרה שלא יבוא.