העיר תלך בעקבותיך

כתבות ורשימות-מסע מאת יורם ברונובסקי כונסו בספר חדש. להלן רשימה אחת מ-1975, וברונובסקי בן 27

כשהבנתי סופית שהקיץ הזה אחת דתי להישאר כאן, כשתפסתי בהתגלות אימתנית, שמסלול הנסיעה הארוך ביותר שלי ימשיך להיות נתיבו של האוטובוס בקו 5, החלטתי לאזור כגבר חלצי ולערוך "נסיעה מדומה", כלשונה של המשוררת. כוח הדמיון של האדם מתדלדל עם השנים, וככל שהייתי להוט פעם אחר נסיעות מדומות (ושמא העדפתי אותן אי-אז על האמיתיות?), עתה אני רואה בבהירות מעציבה את ההבדלים בין שני סוגי הנסיעות. עם זאת יש לומר לזכותה של הנסיעה המדומה שהיא זולה יותר ומכמה וכמה בחינות נוחה יותר.

אבל כאמור כבר לא כל-כך קל לי לרמות את עצמי. ספרי-המסעות ממשיכים להלך עלי את קסמם האובייקטיבי (כלומר: הם יכולים להיות קלושים או כתובים רע, ובלבד שיימצאו בהם שמות כמו "שער האריות" או "ואלפאראיסו" או "סלוברניה") אך אני רוצה אותם קרובים ככל האפשר אל "הדבר כשלעצמו". כלומר: אגן הטיולים החביב עלי ביותר הוא זה של הים התיכון. אפשר לטעון שזה פשוט מפני שבו בעיקר טיילתי, וטבעי – אך טריוויאלי – לאהוב את המוכר ולהעדיפו על-פני העלום. כן, אך לא רק זאת. להצדקתו ורימומו של הנוף הנבחר שלי אני יכול לטעון שכל ימי אני שוקד על אבסטראקציות שמקורן בממשויות ים-תיכוניות. הגעתי להכרה השרירותית שאלה האבסטראקציות החשובות ביותר – אך רק מעטים יחלקו על בחירתי: ספרד – איטליה – יוון – אסיה הקטנה – ישראל – אלכסנדריה וגו'. אם תניח את אלה על כף-מאזניים אחת ואת כל שאר העולם על השנייה, הראשונה תכריע.

ג'וזף קונרד, בנערותו, סימן לעצמו נקודות על המפה: שם אני רוצה להיות ולשם אגיע. והגיע. גם אני סימנתי מקומות כאלה, וספק אם אגיע אף למיעוטם. ואף כי אני אומר לעצמי ששום דבר ים-תיכוני אינו זר לי, יש לי בתוך האגן הזה אזורים מועדפים ואלה לאו-דווקא המקומות שבהם עלה בידי לבקר. על מה יכולה אי-הזהות הזאת להעיד? על האשליה שבאידיאתֿהמסע ("עולם זה הריהו בית-חולים שבו כל חולה אחוז תשוקה להחליף את מיטתו") או על כך שרק הבלתי-קיים הוא יפה באמת (כלום עלי לשוב ולציין שהתיזה הראשונה היא מתוך פואמה-בפרוזה של בודלר והשנייה היא אמרתו של פול ואלֶרי? ציטטתי את שתיהן פעמים כה רבות עד שאני רואה אותן כשלי.)

בין כך ובין כך, הנקודות שלי על המפה מאוחדות בתכונה אחת, לכאורה קונקרטית ולמעשה מיסטית למדי: יוונות. אני יודע עליה די בשביל להבין ש"אין דבר כזה" (עוד פחות משיש "עבריות" או "יהדות") ולחוש שיש משהו מסוים מאוד, אפילו מוגדר, שאליו מתייחס המושג הזה. אין זאת היוונות שספרי הקדמונים מלמדים אותנו עליה, ובייחוד לא זו שפרשני דורות רבים הטעינוה במשא-נפשם. לא היוונות של השיש הלבן והאידיאות האפלטוניות אך גם לא המסכנות השקטה של יוון המודרנית ולא הזוהר הספק ביירוני ספק אמריקאי (נוסח הגיבור התמים של "רק בימי חול") של איי יוון. אני יודע מה שמה של סגולת היוונות: הטוהר או הפשטות של החוויה. אך האם זה אומר משהו למישהו, האם יש למלים אלה המשמעות הסבוכה למדי שאני מדמה לחוש אותה? אין מלים מוליכות שולל יותר מ"פשטות" או "טוהר". כי הנה אני לוקח את הספר וקורא כמה פרקים של "הענק ממארוסי" להנרי מילר, ומה שדוחה אותי ביותר במלל התמים והחביב הזה הוא, שגם מילר משבח את יוון בשל פשטותה וטהרתה. הוא אומר שבני-אדם נשארו בה כפי שהיו בימי הומרוס, "אף שמעולם לא קראתי שורה של הומרוס", הוא מוסיף בחמדה עצמית. לא, לא פשטות כזאת אני רוצה, או רוצה לייחס ליוון. בתוך תוכי אני אפילו מאמין שאדם שלא קרא שורה של הומרוס אסור לו לכתוב ספרים.

הפשטות של היוונות היא פשטות של "אחרי", ולא של "לפני" כפשטותו של מילר. כמו שני סוגי התמימות: של ילד שעדיין אינו יודע דבר ושל זקן שכבר יודע הכול. פשטותה ותמימותה של היוונות הן מן הסוג השני. והנוף הריאלי שבו אני ממקם לעצמי את הפשטות המיוחלת הזאת הוא נוף אלכסנדריה, שעליו לא השקפתי, כמובן, מעולם.

גם לאלכסנדריה הוציאו שם רע, או לפחות מסולף, המתלהבים התמימים מסוגו של מילר. לורנס דארל שנון ומוכשר מידידו האמריקאי אך גם אלכסנדריה שלו אינה נכונה, גם היא, במידה רבה, "לפני". אלכסנדריה האמיתית, היוונות בטהרתה, היא של קוואפיס, "המשורר הזקן של העיר". אני אוהב את "הקווארטט האלכסנדרוני" אף כי ברובו הוא קיטש טורדני: מצילה אותו הבחירה הנכונה של הגניוס המקומי. במסע בתופת ובגןֿעדן (ואולי יותר מכול: בכור-המצרף) לא רק דנטה חשוב אלא גם ורגיליוס.

"זה היה הוא, זה היה קוואפיס", כתב פעם א"מ פורסטר בסיום תיאורו של המשורר. דארל צודק, קוואפיס הוא "משורר האהבה הגדול ביותר של המאה העשרים". אני קורא את שיריו זה שנים אחדות, רבים מהם יודע על-פה, חושב בחצאי המשפטים שלו ("כל תוכניותיך שהושמו לאל...") אך גם במסע המדומה הזה אני מתמלא לפתע בתחושת-ביטחון: אין בלתו. ושוב השאלה: מדוע? אין בו דבר המחייב התפעלות מיידית, שום סגולה כובשת לב לאלתר, "סוחפת" או אני-יודע-מה. הוא תמיד "קורקטי". כמה היה שם-התואר הזה מעליב כל משורר אחר! נימת קולו אינטימית הדורה, כמו באיגרת לידיד השווה לו (כמו במכתביה של הגברת דה סֶבִינְיֶה). אופייני סוג העונג שמעניקה היוונית שלו, עונג שקט וכמו למדני: היטלטלויות עדינות בין שכבות לשון, רמזים קלאסיים ברורים הגורמים מין אושר תפל לפילולוג, תקניות של תחביר המקילה על הקורא הזר את הגישה אליו (אף כי זה משורר שהמילון אינו מכשול בדרך אליו, אדרבא: נעים לקרוא אותו עם מילון, לפענח אותו כפענח כתובת עתיקה מן הסוג "אני נחה כאן, תחת האבן הזאת, הומונויאה שמי, אשה נאמנה לבעלה ואם צדקת לילדיו...".)

שוב – הו, עוניה של הלשון! – יש רק מלה אחת: פשטות. אפשר להוסיף, לכל היותר: פשטות שאחרי, אחרי הרבה מאוד.

שניים הם, שני משוררי האהבה הגדולים של כל הזמנים, סאפפו וקוואפיס. לדידי הם מתאחדים, כמי שפותחת ומי שסוגר את המעגל הם מוצאים זה את זה עומדים בנקודה אחת, מסובכים מכל המקרים המגיעים לספות הפסיכיאטרים: אםֿאמהות הסטייה ואם-אמהות הטוהר, "סאפפו חסרת-הבושה" (Sappo impudica) כפי שכינה אותה איזה סופר מימי-הביניים, והדוד הזקן קונסטנדינוס, שאחותו אסרה על בנה המתבגר לקרוא בשיריו המבישים (כמסופר בספרו של פרידיס על קוואפיס).

שניהם טהורים ומהותיים, ככל שרק יכול בן-אדם להיות. זה מזכיר במקצת את האגדה הנוצרית העתיקה על החוטא הגדול ביותר שנעשה האפיפיור הקדוש ביותר (תומס מאן עיבד אותה ב"הנבחר") ואולי גם את "מצווה הבאה בעבירה".

העיר – מלמד אותנו קוואפיס, משורר האהבה, היא גורל. "לא תמצא ערים שונות. לא תפליג בים אחר, העיר תלך בעקבותיך. תמיד תסוב באותם הרחובות... אין ספינה תוליכך מכאן. אין דרך..."

תל-אביב תהיה פעם, אולי בעוד חמישים שנה, אלכסנדריה. לא-כלום וגורל. "כאן יימק לבך..." לכן – אין טעם... והנסיעות – רק מדומות...

הזדקנותם של גופי ושל פני

היא פגיעתה של סכין אימים

לא עוד אוכל לשאת.

בך אני מוצא מפלט, אמנות השיר,

היודעת דבר-מה על צרי מרפא

ומשככת את הסבל בדמיון ובמלה.

(קוואפיס, "מלאנכוליה של יאסון בן קלאנדרוס,

משורר בקומאגאנה, שנת 595 לספירה")

 

מתוך "מכתבים מדומים" מאת יורם ברונובסקי, הוצאת כרמל, 320 עמ'