הנרות בערו עד כלות / שאנדור מאראי

"הטירה סגרה בתוכה הכול, כמו אחוזת קבר מעוטרת גדולה, עשויה אבן, שם מתפוררות עצמותיהם של דורות רבים", קטע מתוך "הנרות בערו עד כלות" מאת שאנדור מאראי

הטירה סגרה בתוכה הכול, כמו אחוזת קבר מעוטרת גדולה, עשויה אבן, שם מתפוררות עצמותיהם של דורות רבים ומתרפטים תכריכיהם של נשים וגברים משכבר, עשויים משי אפור או אריג שחור. גם את השקט היא סגרה בתוכה, כמו אסיר מגודל זקן, אדוק בדתו, המבקש לשמור על אמונתו, בעודו דועך מעולף בסחבות שלגופו בצינוק הכלא על מצע של קש רקוב ועבש. גם את הזיכרונות היא סגרה בתוכה, את זיכרון המתים שארבו בחלל הפינות הנסתרות של החדרים כמו הפטריות, הליליות, העטלפים, החולדות והחרקים במסדרונות המרתף הטחובים של בניינים עתיקים. על ידיות הדלתות נותר חותם של יד רועדת, רגע של התרגשות שבו היססה היד ללחוץ על הידית. כל בית שבו נגעה התשוקה באנשים במלוא עוצמתה מתמלא בנוכחות אפלה כזאת.

הגנרל הסתכל בתמונתה של האם. הוא הכיר כל תו בפניה הצרים. העיניים הביטו אל חלל הזמן במבט לאה ועצוב של בוז. במבט כזה בשכבר הימים עלו נשים לגרדום, בזות לאלה שלמענם הן מתות ולאלה שהורגים אותן גם יחד. למשפחתה של האם היה ארמון לחוף הים בבּרֶטַן. הגנרל היה כבן שמונה שנים כשלקחו אותו קיץ אחד לשם. אז כבר נסעו ברכבת, לאט מאוד. בסל הרשת של תא המטען בקרון השינה היו מונחים הצרורות, מכוסים בד פשתן שעוטר בראשי התיבות המרוקמים של שֵם האם.

בפריס ירד גשם. ממקומו בירכתי המרכבה, שרופדה בבד משי כחול, הוא ראה מבעד לשמשת החלון המעומעמת את העיר, שנצצה בגשם, חלקלקה כמו בטן שמנה של דג. הוא ראה גגות מחודדים, ארובות גבוהות שהזדקרו אל על, אפורות ועקומות, בין הווילונות המלוכלכים של השמים הדלוחים, כאילו הכריזו קבל עם ועולם על סודות של גורלות אחרים, בלתי מובנים בעליל. הנשים התהלכו בגשם, צוחקות ומרימות בידן את החצאית, שיניהן בוהקות, כאילו הגשם, העיר הזרה, הדיבור הצרפתי היו כולם דבר מה עליז ונהדר, ורק הילד עדיין אינו יכול לרדת לפשרם. בן שמונה ישב רציני במרכבה ליד אמו, מול המשרתת והמחנך, מרגיש שמוטלת עליו משימה כלשהי. כולם הסתכלו בו בעיון, בפרא הקטן שהגיע מרחוק, מהיער, מבין הדובים. את המילים הצרפתיות ביטא הילד בזהירות, בקפידה, בחשש. ידע שהוא מדבר עכשיו בשם אביו, בשם הטירה והכלבים וגם בשם המולדת שעזב.

שער נפתח. המרכבה נכנסה לחצר מרווחת, בחזית המדרגות הרחבות קדו משרתים לבושים פראק. כל זה היה עוין במקצת. הוליכו אותו דרך אולמות שהכול בהם היה במקומו באופן מביך ומאיים. בטרקלין שבקומה השנייה קיבלה את פניו סבתו הצרפתייה. היו לה עיניים אפורות ושפם שחור קטן ודק. שערה, שבעבר היה כנראה אדום ועכשיו היה חום-אדום מלוכלך, כאילו הזמן שכח לרחוץ אותו, היה אסוף גבוה על ראשה. היא נשקה לילד, אחר כך הרימה מעט בשתי ידיה הלבנות, הגרומות, את ראשו של האורח שמקרוב בא, וכך התבוננה בו מלמעלה: "Toute de meme," (צרפתית: בכל זאת) אמרה לאמו, שעמדה לידם מודאגת, כאילו הילד נתון במבחן ומיד ייחשף משהו. אחר כך הגישו תה של עלי תרזה. לכל זה היה ריח בלתי נסבל, הילד נתקף בחילה. סמוך לחצות התחיל לבכות ולהקיא. "תביאו לכאן את ניני!" אמר, נחנק בדמעותיו. הוא שכב במיטה חיוור כמת.

למחרת היום עלה חומו מאוד והוא דִמדֵם. הגיעו רופאים במעילים חגיגיים שחורים וארוכים, שרשרת זהב של שעון כיס מועברת דרך הלולאה האמצעית של חזייתם הלבנה. הם גהרו על הילד, ומזקנם ומבגדיהם נדף אותו ריח שנדף מן החפצים בארמון, ומשערה של הסבתא הצרפתייה ומהבל פיה. הילד הרגיש שאם הריח הזה לא יתנדף, הוא ימות. חומו לא ירד גם בסוף השבוע והדופק שלו נחלש. או אז שיגרו מברק לניני שתבוא. ארבעה ימים חלפו עד שהאומנת הגיעה לפריס. רב המשרתים, בעל זקן הלחיים, לא זיהה אותה בתחנת הרכבת. ניני הלכה ברגל עד שהתייצבה בארמון עם תיק קניות סרוג בידה. היא הגיעה כדרך הציפורים הנודדות. היא לא ידעה צרפתית, לא הכירה את הרחובות, ומעולם לא הצליחה לענות על השאלה, איך מצאה בעיר הזרה הזאת את הבית שהחביא את הילד החולה. היא נכנסה לחדר, הרימה מהמיטה את הילד הגוסס, שכבר היה שקט לגמרי, רק עיניו הבריקו. ניני נטלה אותו בחיקה, חיבקה אותו בחוזקה, ישבה שלֵווה וערסלה אותו. ביום השלישי משחו את הילד משיחה אחרונה* (על פי הטקס הנוצרי, הכומר מושח את הגוסס בשמן בשם האל). בערב יצאה ניני מחדר החולה ואמרה לדוכסית בהונגרית:

"אני חושבת שהוא יישאר בחיים."

היא לא בכתה. רק הייתה עייפה מאוד, כי שישה ימים לא ישנה. היא חזרה לחדר החולה, שלפה מהתיק הסרוג אוכל ביתי והתחילה לאכול. שישה ימים החזיקה את הילד בחיים בכוח נשימתה. הדוכסית כרעה ברך לפני הדלת, בכתה והתפללה. כולם היו שם, הסבתא הצרפתייה, צוות המשרתים, כומר צעיר, גבות עיניו עקומות, שבכל שעות היום נכנס לבית ויצא וחוזר חלילה. ביקורי הרופאים הלכו והתמעטו. הם נסעו עם ניני לברטן. הסבתא הצרפתייה נשארה בפריס, המומה ופגועה. איש, כמובן, לא אמר למה חלה הילד. לא אמרו בקול, אבל ידעו! הגנרל רצה אהבה, וכשהאנשים הזרים גהרו עליו, ואותו ריח בלתי נסבל נדף מכל דבר, הוא החליט שעדיף לו למות.

בברטן רחשו הרוח והגאות בין האבנים העתיקות. צוקים אדומים התרוממו מן הים. ניני הייתה רגועה, בחיוך על פניה התבוננה בים וברקיע, כאילו הכירה אותם עוד קודם לכן. בארבע פינות הטירה התנוססו צריחים מעוגלים עתיקים, בנויים אבן מחצֵב. מכאן ארבו אבותיה של הדוכסית לפני ימים רבים לשודד הים, סורקוף. עד מהרה הפך עורו של הילד שחום והוא הִרבה לצחוק. עכשיו לא פחד עוד, כי ידע ששניהם, הוא וניני, חזקים מן האחרים. הם ישבו על שפת הים, הרוח שיחקה בכיווצי שמלתה הכחולה של ניני, לכול היה טעם מלוח, גם לאוויר ולפרחים. בבוקר, כשהגאות נסוגה, הם יכלו לראות שבבקיעי הסלעים האדומים נותרו עכבישי ים שעירי רגליים, סרטנים שבטנם אדומה ומדוזות קרושות שצבען סגול. בחצר הטירה עמד עץ תאנה בן מאות שנים, כמו חכם מהמזרח שנותר לו לספר רק מעשיות פשוטות ביותר. עלוותו הסמיכה סוככה על קרירות מתוקה וריחנית. בשעות הצהריים, כשהים נהם, מותש, ישב כאן הילד עם האומנת שלו ושתק.

"אני אהיה משורר," אמר פעם כשראשו מוטה הצידה והוא מסתכל למעלה.

הוא הסתכל על הים, תלתליו הזהובים התבדרו ברוח החמה. תחת העפעפיים העצומים למחצה הוא בחן בתשומת לב את האופק. האומנת חיבקה אותו ואימצה את ראשו אל חזה. היא אמרה:

"לא, אתה תהיה חייל."

"כמו אבא?" הילד נענע בראשו לאות שלילה. "גם אבא הוא משורר, את לא יודעת? הוא תמיד חושב על משהו אחר."

"זה נכון," ענתה האומנת ונאנחה. "אל תלך בשמש, מלאכי, יכאב לך הראש."

זמן רב ישבו תחת עץ התאנה. הם הקשיבו לים, נהמתו הייתה מוכרת. הוא נהם כמו היער בבית. הילד והאומנת אמרו בלבם שכל הדברים בעולם קשורים זה לזה.

 

מתוך "הנרות בערו עד כלות" מאת שאנדור מאראי, מהונגרית: מרים אלגזי, הוצאת כתר

 

שאנדור מאראי (1900-1989) נחשב לאחד הסופרים ההונגרים החשובים במאה העשרים. זמן קצר לאחר שהמפלגה הקומוניסטית תפסה את השלטון ב-1948 גלה מארצו. תחת השלטון החדש נמחה כל זכר ליצירתו. בעשור האחרון לחייו שקע בחיי בדידות, דיכאון וחולי. בפברואר 1989, רגע לפני נפילת הקומוניזם בהונגריה, שם קץ לחייו בביתו שבסאן דייגו. הנובלה "הנרות בערו עד כלות" ראתה לראשונה אור ב-1942. המערב גילה את מאראי ב-1998, ובתוך שלוש שנים ראו ספריו אור ב-24 מדינות.