יבבת הסירנה

החבר של שירי צוק זרק אותה וחזר, כמה צפוי, לאקסית המיתולוגית שלו. צוק שבה הביתה עצובה, גלמודה ובוכייה, הזילה דמעות רבות מול מסך המחשב, וכך נולד הספר "15 דקות", על נערה אחת עם עשר משימות להשלים תוך חמישה שבועות, לפני שתגיע לגיל 30. מישהו אמר "עירית לינור?"

"15 דקות", ספרה השני של שירי צוק (בהוצאת "ידיעות אחרונות"), הוא מן גירסה ישראלית לעלילותיה של הרווקה האנגליה ברידג'ט ג'ונס. נועה, גיבורת הספר, מוצאת עצמה ערב אחד בבר נחשב, עומדת על שולחן כשהיא בגילופין, בגלל מנחה בערוץ הילדים שהתיישבה לידה והאפילה עליה. אחר-כך היא מתעוררת ומגלה שעברו כמה שעות טובות, שבמהלכן הספיקה לצעוק שיש לה עשר משימות להשלים עד גיל 30, אשר יגיע בעוד חמישה שבועות. היא נדהמת לגלות שבבר שבו היא השתכרה היה נוכח מנחה של תוכנית בידור, שהקליט אותה והחליט להציע לה פינה בתוכניתו, שבה תגשים את משימותיה בזו אחר זו: למשל, צניחה, סיום כל מערכות היחסים הקודמות כמו שצריך, ולדבר אמת במשך יום שלם.

"אנדי וורהול הרי אמר שלכל בן-אדם יש 15 דקות של תהילה", היא מסבירה את שם הספר. "כל מיני אנשים שאני מכירה, נראה שהם נורא רוצים להגיע ל- 15 הדקות האלה, כולל גם אותי. כל החיים עד ה- 15 דקות האלה הם כאילו רק הדרך, אז הם לא נחשבים. ופתאום אתה קולט שאתה חי את כל החיים שלך במטרה להגיע לאיפשהו ולא נהנה מהדרך, שזה קצת דבילי. גם לנועה, גיבורת הספר, יש את המטרות להיות מפורסמת, להצליח, להתחתן. ואז, כשהיא מגיעה למערכת יחסים, כל מה שהיא רוצה זה שיבטיחו לה שזה יהיה לנצח - ומרוב לחץ היא לא מצליחה ליהנות מכלום."

שירי צוק (29) סבורה שהבעיה במערכות יחסים היא שצריך לקיים אותן עם עוד מישהו. החרדה שמא לא תמצא לעצמה חתן הביאה אותה לסמן ידיד קרוב, דודי שמו, כמזריע פוטנציאלי למקרה שתחליט להפוך לאם חד-הורית. "אתה מתחיל לחשוב על אנשים במובנים של די-אן-איי", היא מנמקת את הבחירה. "דודי הוא גם חכם, גם מוכשר וגם נראה טוב. מדי פעם אני זורקת לו בקטנה, שאולי יום אחד אני אצטרך להשתמש בזרע שלו. הוא כמובן מסרב להתחייב, ובצדק, אבל אני רוצה שזה יהיה אי-שם ברקע.

"לפני שלוש שנים קראתי את ספרה של מירה מגן 'בשוכבי ובקומי אשה', שעוסק באם חד-הורית. אחרי קריאתו היה לי ברור באופן חד-משמעי, שאם אני אצטרך אז יהיו לי ילדים בתור אם חד-הורית, שהחוויה של האימהות היא חזקה מכדי לוותר עליה בגלל סיבות טכניות. ברור שאני מעדיפה למצוא בן-זוג ולעשות ילדים כמו כולם: זה הרבה יותר נוח, זה הרבה יותר פשוט, זה יותר כיף גם נראה לי. אבל אם באיזשהו שלב אני אראה שעוד לא מצאתי אף אחד ואני ארצה לעשות ילדים, אז יהיה בנק זרע או חבר. חבר עדיף. בנק זרע קצת מפחיד אותי, כי אם ייצא לי ילד מעצבן? יש מלא אנשים בעולם שאין לך שום כימיה איתם, ואם זה הבן שלהם? ילד מעצבן - אין מה לעשות נגד זה".

היא התחילה לכתוב את הספר כדקה אחרי שהחבר שלה זרק אותה וחזר לאקסית המיתולוגית שלו. המסקנות שלה ממערכת היחסים הזו הן שכל בחור צריך להגיע עם: 1. מכתב מהמטפלת שלו, המאשר כי סיים טיפול בהצלחה. 2. אישור מהאקסית המיתולוגית, המעיד שהיא אינה מתכוונת לחזור אליו לעולם. 3. אישור על זהות מינית

חד-משמעית ובלתי ניתנת לשינוי. 4. כתב התחייבות ליחסים בני שנתיים עם אופציה להארכה.

בערב העגום בו השליך אותה החבר שבה צוק לדירתה הרמת-גנית כשהיא בוכייה. "יש לך מיליון דברים להגיד, ולמי שצריך להגיד כבר אמרת את הרוב. אי אפשר להישאר עם אותו אקס ולהגיד לו שוב ושוב את מה שאת רוצה להגיד. הדלקתי את המחשב והתחלתי לכתוב. זה היה המקום הכי טוב להוציא כל את האנרגיות השליליות. לא הייתי מה שהוא חיפש. מעבר למינימום של הכימיה, של לאהוב איך שהבן-אדם השני נראה ושל להסתדר איתו - לכל אחד יש את הדפיקויות שלו במוח, שלפיהן מחפשים בני-זוג. בדרך-כלל זה תיקון של מערכת יחסים מהעבר. אנחנו מגיעים למערכת יחסים ואנחנו מחפשים משהו מאוד ספציפי בזוגיות: אנחנו רוצים מישהו שיהיה קצת מעלינו, או קצת מתחתינו, או שווה לנו.

"האקסית המיתולוגית שלו היתה ברקע כל הזמן. עמוק בפנים ידעתי שהיא עדיין שם למרות שניסיתי לנחם את עצמי שהיא כבר לא רלוונטית. עד השנים האחרונות, כל הזמן חיפשתי בחורים שיהיו יותר טובים ממני. זאת היתה הדרישה: מישהו שיהיה קצת יותר חכם וקצת יותר מוצלח. ואז העולם מתחלק לשני חצאים: יש את החצי הזה שהם לא מספיק טובים בשבילי, כי הם לא יותר טובים ממני, ויש את החצי שהם יותר טובים ממני, מה שהופך אותם לראויים שאכנס איתם למערכת יחסים. ולכן, אני נכנסת למערכת יחסים שלא מצליחה, כי הם יותר טובים ואני פחות טובה - כך שאין ממש סיכוי להצלחה."

צוק, מין עירית לינור לעניים, אגרה הרבה חוויות ממערכות יחסים, שהפכו אותה לאוראקל בתחום שבינו לבינה. "כשהייתי בת 16 היה לי חבר עם אופנוע", היא נזכרת. "יום אחד היתה לנו תאונה. איזה אוטו פנה שמאלה בלי לשים לב שאנחנו שם. אני הייתי עם קסדה, אבל אף אחד לא אמר לי אף פעם שגם צריך לרכוס אותה. אז כשעפנו מהאופנוע היא גם עפה ואני שברתי את האף ונחתכתי בפנים. החבר שלי נפצע ברגל וכשהגיע האמבולנס החובשים העלו אותו והתכוונו לנסוע בלעדיי. אז באתי לעלות לאמבולנס והחובש הסתכל עליי ושאל בשיא הרצינות: 'מה, גם את מהתאונה?!'. הסתכלתי עליו בחזרה, כל הפנים שלי מלאות דם, ואמרתי לו: 'לא, אני דפקתי את הראש ברצפה לאות הזדהות.'

אליבא דצוק, לגברים נותנים עוד איזה שנתיים-שלוש, אבל כשאת אשה, בערך בגיל 30 מצפים ממך שתתיישבי. כשאת מגיעה לגיל 30, רוב האנשים מצפים ממך שתהיה לך דירה, עבודה וזוגיות: "כלומר, שתביאי הביתה לארוחות ערב משפחתיות מישהו שההורים יכולים להיקשר אליו, כי הוא לא יתחלף בקרוב". צוק מבחינה בין שני ז'אנרים של בחורות בשוק הפו"פ: לראשונה היא קוראת "קבוצת הכוסיות": "כשאתה יוצא למקומות מגניבים, אז הן תמיד שם, עם בטן נורא שטוחה. הן בלונדיניות, עם שיער שתמיד מסתדר. הן כאלה שאתה יכול בספונטניות להגיד להן 'את באה לים?' והיא באה לים, כי היא לא צריכה להוריד שלושה קילו עד שהיא תבוא לים, ולהוריד שערות".

צוק עצמה נמנית, לדבריה, על קבוצת ה"כמעט כוסיות, אבל ממש חכמות": הן עדיין נראות טוב, אך למרבה הצער נמוכות בכמה סנטימטרים וכבדות בכמה קילוגרמים מבנות "קבוצת הכוסיות", "אם אתה שם אותי ליד הכוסיות - זה מפחיד אותי. אני מתקפלת ומתחבאת. הדרך להתמודד עם זה זה להגיד: 'טוב, אני יותר חכמה, אז אנחנו לא מתמודדות על אותם בחורים בכלל.'"

וכאן אולי המקום להזכיר שעבדת כתסריטאית בערוץ הילדים.

"ואחת הבעיות בלעבוד שם זה שכל המנחות הן כוסיות. גם המפיקות כוסיות. ועוזרות ההפקה כוסיות. זה מפחיד נורא. זה קשה לאנשים שלא בטוחים בעצמם כל-כך. האינסטינקט הוא אנטגוניזם נגדן. אני רואה בחורה כוסית בלונדינית ישר אני שונאת אותה. אבל זה כבר לא עובד ככה, יש גם כוסיות בלונדיניות נורא נחמדות ונורא מעניינות, גם בקרב מנחות ערוץ הילדים. יש לי חברה טובה שהיא כוסית בלונדינית. אז אי אפשר לשנוא מישהי רק בגלל איך שהיא נראית. למרות שזה הרבה יותר קל, כי אז את לא צריכה להסתובב איתה. ראיתי פעם את שירז טל מסתובבת בדיזנגוף-סנטר עם איזו חברה, שהיתה נמוכה ושמנה. זה נראה לי כל כך מדכא להסתובב עם שירז טל, כי אף אחד לא שם לב אלייך ותמיד את מושווית למישהי שנראית יותר טוב. זה נראה לי תסכול נוראי."

אז את מעדיפה שיהיו לך חברות שמנות ומכוערות ממך?

"אני מעדיפה שיהיו לי חברות באותו סגנון כמוני. אולי הן בלב חושבות, שהן נראות יותר טוב ממני, ואני בלב חושבת שאני נראית יותר טוב - ואז כולנו מאושרות."

ונעבור לשאלות כלליות: למה בחורים נראים תמיד יותר להוטים למין מבנות, על אף שגם הן יצורים מיניים?

"אני חושבת שעבור בנות יש למין יותר משמעות מבחינה רגשית בגלל שהן נחדרות ולא חודרות, ובגלל תרבות שמצפה מבנות לא להיות שרמוטה". אם בחורה תיכנס למיטה עם כל בחור שמוצא חן בעיניה ואז יום אחד מישהו ישאל אותה 'כמה בחורים היו לך?' והיא תתחיל לספור ותגיע ל- 40 - זה עלול להפחיד אותו. ואם בחור יגיד לאותה בחורה שהיו לו 40 בנות זוג - אני לא חושבת שזה ממש יטריד אותה".

על מה לא תדברי בפגישה ראשונה?

"אין סודות נוראיים, שאני מסתירה. איכשהו תמיד יוצא שאני מספרת על הכל. אני, בפגישה ראשונה, שופכת את כל הטראומות שלי. אני אומרת: 'הנה, זאת אני. אני שמה את עצמי על השולחן. קח אותי עם כל הצרות'. הם לא תמיד שופכים, וזאת הבעיה.

"יש בחורים, שאני יכולה לחזור מפגישה וללכלך עליהם על דברים שהם בכלל לא אשמתם. היה לי פעם דייט עם בחור, שהיה לו משהו בשיניים. יכולתי להביא לו מכות על זה שהוא מעז לא להסתכל בראי לפני שהוא הולך לפגוש בחורה. זה, מן הסתם, לא אשמתו, אבל נאלצתי כל הפגישה להסתכל הצידה ולשים את השיער על הפנים. וכל פעם שהוא חייך חיפשתי משהו בתיק. לא יכולתי להגיד לו. זה היה נורא".

אז יצאו לך דייטים בעקבות הפרסום שליווה את השקת ספרך הראשון "קודם כל תירגעי"?

"מישהו התקשר באחת בלילה. כשעניתי לו שאלתי: 'זה לא נראה לך קצת לא בסדר להתקשר באחת בלילה?' הוא ענה: 'אה, את עסוקה? שאני אתקשר אחר כך?'"