40 הגדולים של הרוק העכשווי

הרוק חוזר. הנו-מטאל שולט. העולם רוצה רעש. מבולבלים? לא תהיו אחרי הסקירה המקיפה של 40 השמות הכי חמים כרגע ברוק העולמי - האנשים שמניעים את המיני-מהפכה הזו

אומנם חלק מן ההתרחשויות היותר מעניינות במוזיקה הפופולרית של ימינו מתרחש בשילוב שבין שורשים אפריקניים לבין אלקטרוניקה, אבל איך שלא מסתכלים על זה - הדיסטורשן חזר לשלוט בזירה. אחרי שנים של מסובבי תקליטים וסקירות מועדונים עבשות, יש לחובבי גיטרות-בס-תופים בשביל מה לפתוח MTV. הווייט סטרייפס, הסטרוקס, הוויינס, אש, ההייבס לצד עשרות תפלצות נו-מטאל מגיחים למסך אחת לכמה דקות, ובחדשות המוזיקה התחנות מפנות יותר זמן ל"קסם הזה", כפי שכתב ב-67' יאן וונר, המו"ל של הרולינג סטון, "שהופך את חייך לטובים יותר".

עולם המוזיקה הפופולרית ידע מספר התפרצויות של גלי רוקנרול ששינו את הדרך בה אנו חיים, מתלבשים ומבלים את שעות הפנאי: גל הרוקנרול המקורי, הפלישה הבריטית, הפסיכדליה ולהקות החוף המערבי, הגלאם, הפאנק, הגראנג' והבריט-פופ. הגל הנוכחי מגוון יותר וניתן למצוא בו שלל נו-מטאליסטים לצד להקות פאנק-רוק-גאראז', בלוז פרימיטיבי, פליטי בריט-פופ ועוד כוכבי-על של הדור הקודם, שמציפות את הרדיו וה-MTV. ייתכן שצרכנים רבים - בעיקר אלו שסיימו את הרומן שלהם עם הרוק, נאמר, עם יציאת "אוטומטי להמונים" של אר.אי.אם, או "או.קיי קופיוטר" - מעט מבולבלים: מי אלו "הסטרוקס" שמופיעים בכל העיתונים? מי הם ה"ווייט סטרייפס" שזכו בשלושה פרסי MTV? איפה נמצאת סיאטל החדשה? והאם סווייד עדיין רלוונטיים?

בסקירה שלפניכם מובאות 40 להקות הרוק הכי חשובות ומדוברות של כרגע. לחלקן יש חשיבות תעשייתית בלבד; האחרות ממש בתחילת דרכן, אבל מבטיחות בטירוף; ויש גם את התוססות ביותר, שהן לחלוטין הדיבור החם בלונדון, ניו-יורק ולוס-אנג'לס. יש סיכוי שבעולם מסתובבות להקות מעניינות יותר, אבל 40 הלהקות המפורטות כאן הן הדם, החמצן והאדרנלין שזורמים כרגע בוורידי תעשיית הרוק העולמית.

 

1. אואזיס

 

לכל עידן יש את הדינוזאורים שלו, ולהקתם של האחים נואל וליאם גאלגאר היא הדינוזאור הכי מסואב ומכוער שנראה לאחרונה על כדור הארץ. נדמה כי הקשר היחידי של אואזיס לביטלס היא העובדה ששתי הלהקות משתמשות בגיטרות, אבל האלבום האחרון שלהם, "Heathen Chemistry", שוהה מאז צאתו באחד משני המקומות הראשונים של המצעד הבריטי, ואין מי שיזיז אותם משם.

 

2. אש

 

אש היו ממש ילדים כשיצא אלבום הבכורה שלהם בימי ההייפ של הבריט- פופ, אלא שדווקא השנה זוכה הלהקה האירית לפריחה מסחרית עם הוצאת אלבומה הרביעי "Free All Angels", והיא מסתמנת כאחת מלהקות ההופעות הכי מעוררות בשטח. היא לא ממש חשובה, אבל יש לה אדרנלין נעורים מתוק והיא עושה שמות ב-MTV עם קליפ פרובוקטיבי ויעיל.

 

3. אינקיובוס

 

יהיו רבים שיראו באינקיובוס להקת פוסטרים של ילדים, אבל ברנדון בויד וחבריו לקומבו הפאנק-מטאל מכרו יותר משני מיליון עותקים מאלבום הפריצה שלהם מ-99', "Make Yourself" ואלבומם האחרון "Morning View" ממשיך בדרכי קודמו - בעיקר הודות למראה ולתכונות המגה-סטאריות של בויד, אבל גם לריפים השזופים של קליפורניה. נו טוב, יש להם גם כמה שירי פופ עם פרטנציות.

 

4. בק

 

אחרי שיתופי פעולה שונים ופרוייקטים צדדיים, כולל גרסת כיסוי ל"כלב יהלום" של דייויד בואי בסרט "מולין רוג'", חוזר בק בסוף החודש עם אלבום חדש. פחות היפ-הופי, יותר האנק וויליאמסי, פחות פוסט מודרניסטי, יותר שקט, יותר אישי, וכולם מספרים עליו רק דברים טובים.

 

5. (ה)בטא בנד

 

הלהקה הסקוטית הזו, שתזכה לחיי נצח הודות לרגע בו ג'ון קיוזאק מנסה למכור את תקליטיה בסרט "נאמנות גבוהה", נחשבת לאחת הלהקות החשובות של ימינו, בעיקר הודות לאידיאולוגיה חסרת פשרות של חיפוש דרך, עצמאות, מקוריות ואינטגריטי אמנותי, גם אם לפעמים נדמה שהם הולכים לאיבוד בתוך הצליל השאפתני שלהם.

 

6. בלאק רבל מוטורסייקל קלאב (BRMC)

 

נואל גאלגאר חולה על הקומבו הרצחני הזה שיצא מלוס-אנג'לס (במקור מסן פרנסיסקו) ואין להתפלא על שהלהקה נשמעת הכי בריטית שיש - כמו חיברו את ג'יזוס ומארי צ'יין, רייד והוורב ביחד, ותיבלו אותם בפרוטו פאנק הדטריוטי של הסטוג'ס. מה שאומר שמדובר באחת הלהקות הכי עוצמתיות, מלוכלכות ורועשות שנשמעו מזה כעשור. זה לא השירים, אלא הסטייל והמורשת; זה האטיטיוד. זה זה, וזה בסדר.

 

7. ג'ימי איט וורלד

 

טלוויז'ן פוגשים את דף לפארד – אלו הם ג'ימי איט וורלד, שפועלים מזה שמונה שנים. יש להם סאונד פאנק-רוק זוהר במיוחד, שזכה להצלחה גדולה באירופה ורק אז קיבל את הכבוד המגיע לו באמריקה. לי היה קשה להתפעל מהם, במיוחד כי הם מציגים גרסה "בוגרת" של פאנק, שפשוט הולכת לשום מקום. עם זאת, ב-2002 "ג'ימי איט וורלד" נחשבת ללהקת-על, ואין שום דבר שאני יכול לעשות נגד זה חוץ מלטעון שהמוזיקה שלהם מסריחה.

 

8. בלינק 182

 

הישראלים באופן כללי נוהגים לבוז ל"בלינק 182", ונדמה לי שאני הייתי בין היחידים (היחיד?) שהחמיאו ל"חוקן של המדינה", אלבום הפריצה שלהם מ-99'. בכל מקרה, "בלינק" מורכבת משלושה חברים מסן-דייגו שהופכים פאנק-רוק מהיר לאסקימו לימון מוזיקלי מצוין, מה גם ש-"Going Away To College" הוא שיר כל כך טוב, עד ש"גרין דיי", "קורן" ו"ג'ימי איט וורלד" יתפגרו לפני שיעמידו מתחרה ראוי לשמו.

 

9. דייב מתיוס בנד

 

אז מה מוצאים מיליוני אמריקנים בחבורה הזו שנראית כמו קרקס מגוחך של חננות? אין לי מושג. אולי ההרכב הרב-גזעי, הזיקה לז'אנרים רבים, קול האדי וודר של דייב, למי אכפת? מי יזכור אותם עוד עשר שנים, גם אם האחרון שלהם, "Everyday", היה די בסדר.

 

01. ההייבס

 

אולי לא ידעתם, אבל סטוקהולם היא סיאטל החדשה. והנציגים הכי חמים משבדיה הם "ההייבס", שבאים עם כל הפוזה בחבילה מושלמת: עניבות, בגדים בשחור לבן, סאונד של רוק-גאראז' קלאסי והופעה מצוינת. מספרים שמיק ג'אגר אוהב אותם, אבל - ותחזיקו את עצמכם חזק יותר – גם לארי "גיי.אר יואינג" הגמן אוהב אותם, ובקרוב יהיה ניתן להשיג אותם בהפצה מקומית.

 

11. (ה)ווייט סטרייפס

 

ג'ק ווייט, הגיטריסט, הזמר וכותב השירים, שנראה כמו המיתוס של הרוק בהתגשמותו, ומגי עם הקוקיות והתופים, מספרים כי אנשים מגיבים לתקליט שלהם כמו שמעו מוזיקה בפעם הראשונה. הצמד הדטרויטי הזה נראה כמו קנוניית רוקנרול אחת גדולה - לא רק שהם מעוצבים בשלל צבעי פופ-ארט והתגלו בבריטניה לפני שנהיו גדולים באמריקה, אלא שיש תהיות מסתוריות לגבי זהותם: האם הם אח ואחות? (כנראה שלא!), בעל ואישה? (מי יודע). ומה כל זה אומר? שאין מצב שאתם לא הולכים להאזין לבלוז-רוק-גאראז' הפרימיטיבי שלהם.

 

12. (ה)וויינס

 

הם אוסטרלים, וכמעט כמו תמיד במושבת הקרימינלים לשעבר, הסולן הוא סמל סקס בהתהוות. קרייג ניקולס נראה טוב, כותב טוב, שר טוב, מופיע טוב, ולא יהיה מי שיוכל לעצור אותו. הם נשמעים כמו שילוב של נירוואנה ורדיוהד בתקופת "הבנדס", (רק לא עם אותו כשרון), והתמלילים שלהם נקראים כמו סקיצות של ילד בכיתה ג', אבל הפרימיטיביות הזו הולכת מצוין עם הזעם של המוזיקה, וזה סבבה לגמרי מבחינתי.

 

13. וויזר

 

ריברס קואומו הוא לא רק מכונת כתיבה בלתי ניתנת לעצירה, אלא מאסטר לפילוסופיית החיים של הנרדס, שאותה הוא מצליח לזקק אותה לכדי פיסות אמנות קטנות. הבעיה איתו היא שהוא מאוד לא עקבי, מה גם שקליפים מלאי שטיקים (האחרון שלהם הוא עם החבובות) הורסים כל חלקת סימפטיה טובה שיש אליהם.

 

14. טול

 

השילוב של רוק פרוגרסיבי ומטאל ישן, לצד הקפריזות הנוצריות של הסולן ג'יימס מיינארד קיינאן, הופכת את טול לתופעה חיובית בתוך ים הסתמיות של הוולגריות של הנו-מטאל. עם זאת, למרות הקישור שלהם למונח פרוגרסיב, הם לא ממש מתקדמים: חטיבת הקצב מיושנת, והפאתוס הקינג קרימזוני לא ממש עושה לי את זה, אבל מי אמר שכולם צריכים להיות מושלמים.

 

15. טראוויס

 

פראן הילי הוא כותב שירים נחמד למדי, קצת מזכיר את דונובן, אבל יותר מזה הוא התשובה הרוקית ל"אן-סינק", שכן איזה רוקר יכול לכתוב משפט כמו "יו קן סינג, סינג, סינג, סינג, סינג, סינג, סינג". מצד שני, יש לו גם יציאות, והאלבומים של הסקוטים הנחמדים הללו הופכים לטלנובלות פופיות שמגיעות למעמד פלטינה באופן עקבי.

 

16. לינקין פארק

 

לכל דור יש את הדפש מוד שלו, ו"לינקין פארק היא הנציגה הכי נגישה של הנו-מטאל. כמו דפש מוד, הם עגמומיים, פופיים ומעוצבים להפליא, מוכרים מצוין, ריקניים, אבל הם גם להקת הרוק הכי אהובה על מפיק ההיפ-הופ טימבאלנד, וזה אומר לא מעט כבוד.

 

17. לימפ ביזקיט

 

אני יכול לספר לכם ארוכות על סלידתי מהוולגריות של פרד דורסט, אבל גם לאחד ממכונני הנו-מטאל יש לתת כבוד, כי "It’s My Way Or The Highway" היא השורה מצו'איסטית- סקסיסטית הכי מגניבה שנכתבה אי-פעם, ואת זה, כפי שיו הפנר בטח יודע, צריך לדעת לעשות. מה גם שיש להם אחלה שם.

 

18. (ה)מיוזיק

 

בתקופה בה בוגרי הבריט-פופ הפכו לדינוזאורים מחליאים, "המיוזיק", הרכב של צעירים בני 18-19 מלידס מתיימר להחזיר עטרה ליושנה. אלבום הבכורה שלהם, הנושא את שמם, רוויי בשטיקים נוסח יו-2 והוא מאוד לא דומסטי; "המיוזיק" לא מתגלים ככותבים גדולים, אבל הם מלאי אידיאולוגיה אנטי טופ-פורטית והם מחזירים את התשוקה, הזעם והכוח לרוק הבריטי, שהיה בסכנה גדולה להפוך לחננה אמיתית. מי אמר פאנק אמיתי ולא קיבל? (ראו טור מיוחד עליהם מאת יובל לוי בשבוע הבא).

 

19. מרקורי רייב

 

אוהבים להקות רוק שהתקליטים שלהן נשמעים כמו פסקול לסרטים? לכו על מרקורי רייב. הרבה אנשים שאני מוקיר סוגדים ל-"Deserter’s Songs" מ-98', אלא שאני לא בסרט הזה. בכל אופן, האלבום האחרון שלהם, בו התארח ג'ק ניטשה, המתזמר המופלא של פיל ספקטור, נשמע באוזניי מיושן, מגלומני ופומפוזי, והייתי אומר שאין שום קשר בין האלבום שלהם לבין המוזיקה של פיל ספקטור, למעט העובדה שבשני המקרים יש שימוש במיתרים.

 

20. נו דאוט

 

גוון סטפני היא הכי סקסית שיש, המוצר המושלם לעידן ה-MTV, והייתי רוצה לנסוע איתה לריו, אבל היא יכולה לחלוק את אותו אמבט עם סינדי לאופר, וככה גם נשמעת המוזיקה שלה, שהקשר היחידי בינה לבין למדנס היא העובדה ששניהם שמעו על ג'מייקה.

 

21. סווייד

 

מי היה מאמין שדווקא ברנרד באטלר, המלחין-גיטריסט שפרש מסווייד, יהיה רלוונטי לעולם הפופ בשנת 2002 עם מרק הסול שהכין לנו עם דייויד מקאלמונט. בכל אופן, הסינגל החדש של סווייד מעורר חשד כבד לגבי איכותו של האלבום החדש, אבל אי אפשר להספיד כל כך מהר את ברט אנדרסון, שיכול לרגש גם את החומה הסינית עם הפלצט האלוהי שלו.

 

22. סטארסיילור

 

במשך שנים שמר הרוק הבריטי על דימוי גנדרני, אמנותי, אליטיסטי, דאדאיסטי, עד שבאו "סטארסיילור", שנראים כמו חבורת חוואים שהגיעו לעיר הגדולה. השירה מזכירה לעיתים את זו של "מיוז ", וזה לא לטובה, אבל יש לרועי הצאן הללו אש ותשוקה שמזכירות את ואן מוריסון, טים באקלי וניל יאנג. מה גם שהם מספיק מוכשרים כדי לגרום לפיל ספקטור לצאת מהארמון השומם שלו ולהתחיל לעבוד איתם על שיר חדש.

 

23. (ה)סטרוקס

 

ההייפ המוטרף סביבם כמעט הרס את ההנאה מהם, אבל "הסטרוקס" היא להקת גרוב מופלאה. נקודה. טוב, אז הם שודדים ללא רגשות אשם את הוולווט אנדרגראונד, ג'ונתן ריצ'מאן ו"המודרן לוברס", וטלוויז'ן, אבל האלבום שלהם נשמע כמו נכתב בדקות, והסולן ג'וליאן קאזאבלאנקס שר כאילו הוא מעביר את הזמן עד שדוגמניות העל יקפצו לביקור. יש להם גם אחלה בגדים ותספורות. מה עוד אתם צריכים?

 

24. סיסטם אוף דאון

 

חבורה של מטאליסטים ממוצא ארמני, שהביאו לנו את "Toxicity", יצירת הפולק-רוק-תעשייתית-מטאל הכי מאתגרת של השנה האחרונה. שימו לב אליהם.

 

25. סליפקנוט

 

תחפושות השטן, תופי השטן, והמהומי השטן, גרמו לדייויד פריק מהמגזין "רולינג סטון" להכתיר את האלבום כיצירת המופת הראשונה של הנו-מטאל. אני, כשלעצמי, למרות הריתמיות המעניינת, מחשיב אותו כיצירה היפראקטיבית נחמדה, שעולה על כל מה ש"קורן" חלמה אי-פעם לעשות. אזהרה: מיועד לחובבי מטאל שרופים בלבד.

 

26. סופרגראס

 

ההופעה שלהם בארץ לפני כשנתיים היתה כל מה שחובב רוקנרול יכול היה לחלום עליו, וגם התקליטים היו לא רעים בכלל, אבל סופרגראס עומדים בפני צעד קרייריסטי מסוכן - כל אלבום בו הם לא יוולדו מחדש ייראה כלא רלוונטי, והסינגל החדש "Grace" לא מסמן טובות, אבל הם בעניין בשביל הכסף והם לא יוותרו כל כך בקלות.

 

27. סופר פרי אינמלס

 

אחת משתי הלהקות הטובות של בריטניה (השניה מתחילה ב-ר'). האלבום האחרון שלהם, "טבעות מסביב לעולם", הפגיש טכנו, פסיכדליית רוק וקולות ביץ' בויז, למה שהפך לאלבום הרוק הפסיכדלי הכי גדול מאז אלבום הבכורה של הסטון רוזס. האנימלס הם "הקלאש" החדשים, והם חובה לכל חובב רוק.

 

28. סיגור רוס (sigur ro's )

 

הלהקה הכי טובה שמגיעה מן הצפון האיסלנדי הקר, ולוקחת את היופי במוזיקה של הסטון רוזס למקומות אחרים ולא פחות יפים. גם הם חייבים לא מעט לרדיוהד, שאירחה אותם בהופעותיה.

 

29. סטיינד

 

סטיינד מוכתרים כנו-מטאל למרות שהם מגישים מטאל מסורתי למדי, אבל מתבססים על הזמר/תמלילן אהרון לואיס שהופך את הבעיות המשפחתיות שלו לטלנובולות קורעות לב. להקה עם הרבה בלדות, מעט פומפוזית ובכייניות מדי בשבילי, אבל לואיס יודע לשחזר את השטיקים של אדי וודר.

 

30. סאם 41

 

כמו בלינק 182רק בלי הקסם. שרים על ניכור ונשמעים חמודים להפליא. ידידותיים לרדיו, מוכרים מיליונים, ואין שום מצב שאני אצליח לצלוח תקליט שלם שלהם, אבל הם תופעה.

 

31. פוגאזי

 

להקת רוק-גיטרות אלטרנטיבת פרוגסיבית (מה שנהוג להגדיר כ-EMO), שפועלת כבר 15 שנה וזוכה לכבוד של להקת על, בעיקר כי הם עדיין תרים את אמריקה בקרוואן. אלבומם האחרון "The Argument" נחשב לטוב ביותר שלהם, ואפילו רוקפור רואים בהם מודל לחיקוי. המגזין "ספין" בחר בהם כאחת מחמישים הלהקות הטובות בכל הזמנים.

 

32. פי.או.די

 

להקת ראפ-מטאל שנשמעת כמו דרשת כנסייה של יום ראשון. הם מדרום קליפורניה והם נוצרים אדוקים, והאלוהים שלהם עזר להם להפוך את "Alive" לאחד הסינגלים הכי מושמעים בארה"ב, בעיקר כי ביחס ל"קורן" הוא נשמע פילוסופי.

 

33. פליימינג ליפס

 

פעילים מזה 18 שנה ורק הולכים משתפרים. האלבום החדש שלהם הוא שידור חוזר, מוזיקלי, של "המטריקס", והוא, אתם יודעים, עוסק באדם ובמכונה וכו'. לוקחים את עצמם קצת יותר מדי ברצינות, אבל אנחנו סולחים להם.

 

34. פריימל סקרים

 

החדש שלהם, "Evil Heat", הוא יצירה מפעימה, בעיטה לראש, אלקטרו-פאנק במיטבו, בהשתתפות שורת נגנים כבירה. על בובי גילספי אפשר להגיש עבודת דוקטורט שעוסקת ב"איך להפוך חולשות ליתרונות", ופריימל סקרים מוכיחים שאין צורך בכשרון כתיבה אדיר, אלא בעיקר באינסטינקטים ומורשת - ולגילספי יש דוקטורט בזה. הוא נראה כמו הבן המפגר של מיק ג'אגר, אבל אנחנו אוהבים אותו.

 

35. קולדפליי

 

שירה מלאכית, מילים פואטיות על אהבה, לחנים קסומים, וסאונד מלטף הפכו את כריס מרטין למאהב הרוקנרול הכי חם של תקופתנו. אלבומם האחרון פיצח את הקוד האמריקני, וקולדפליי בדרך להפוך לאגדה, גם אם ברוק הציון גבוה יותר ככל שאתה ילד רע יותר.

 

36. קריד

 

אולי הם לא יותר גדולים מישו, אבל קריד היא אחת הלהקות הגדולות בעולם. ההופעות שלהם הפכו לטקסי מיסה של צעירים. זה לא שהווידוי המתמשך על הדיכוי המשפחתי אינו משכנע, אלא שאצל קריד הוא הופך לעיתים לנשק באמצעותו אפשר לצעוק חזק יותר ולנקום. מה שנשאר זה רעש, שאפתנות ומעט ריקנות, אלא ש-25 מיליון איש כבר קנו את התקליטים שלהם, ואין שום רמז לשינוי כלשהו במגמה.

 

37. קווינס אוף דה סטון אייג'

 

הלהקה האמריקנית הכי מדוברת בבריטניה. לדברי הכורסאי, האלבום שלהם ניחן ב"גיטרות של האח הגדול, הבוגר הראשון במשפחה שהלך סוף סוף לקולג' והצליח לסיים בהצלחה, ואחר כך דפק לעצמו את הראש והחיים".

 

38. (ה)קוראל

 

להקה פסיכדלית מכפר קטן ליד ליברפול שמתיימרת, לצד "המיוזיק", להחזיר את הרוק למועדונים. הם מלאים בסטייל, והם פרופסורים לאמנות הדימוי, ויש להם גם כמה שירים נחמדים. מגזין "הפייס" חושב שהם אדירים. אני לא חושב ככה. בכל מקרה, הם הדור הבא.

 

39. רדיוהד

 

תום יורק הוא הכשרון הבריטי הכי גדול מאז דייויד בואי. בכל פעם שהוא והחבריה נכנסים לאולפן הם יוצאים עם יצירת אמנות חדשה על ריקנותו הרוחנית של האדם הפוסטמודרני. רק שאם היתה שם גם איזו בדיחה טובה מהצד, הם יכלו להיות אפילו טובים יותר. היי תום, סקס אין, יבבנות אאוט.

 

40. רד הוט צ'ילי פפרז

 

חטיבת הקצב הטובה ביותר, הגיטריסט המעניין מכולם, הזמר עם הנשמה הגדולה מכולם, השירים הכי טובים. הפפרז נראים כמו להקה שנפלה מכוכב אחר, אבל הם קליפורניים כמו השמש, ואלבומם האחרון "By The Way" הוא אחד מהאלבומים הכי יפים שנכתבו אי פעם על לוס-אנג'לס.