מכתב לשכן

אתה, הערבי-ישראלי, כנראה מעולם לא הקשבת ברצינות לסיפור שלי, וגם אני לא פגשתי מי-יודע-מה בסיפור שלך. אולי בגלל שהסיפורים שלנו סותרים זה את זה

שלום לך, שכני הערבי הישראלי.

לא אכנה אותך בן-דוד. לא בטוח שאתה אוהב את הכינוי הזה, ולא בטוח שאני, לכן בוא לא נתעטף במשפחתיות מופרזת. שכנים זה מספיק. ערב יום כיפור לנו היום, עשרת ימי תשובה, אם תרצה. זה היום לעשות מין חשבון נפש משותף, וסלח לי אם אני סופרת לפי התאריכים שלי.

אז בוא נתחשבן קצת.

אתה טוען שבמדינה שלנו אני אזרחית מועדפת, ואתה מופלה לרעה. אתה טוען שהעיתונות מציגה אותך באופן חד-ממדי, כדמות מפחידה, מסוכנת ולא מאוד אינטליגנטית. אני טוענת שגם אותי. אני טוענת שאתה באמת מפחיד אותי, ושחייך באופן יחסי בטוחים יותר משלי.

אתה טוען שאני מבלבלת בינך לבין אחיך המזרח-ירושלמי, או בן-דודך מהשטחים. אני טוענת שאתה מעולם לא נתת לי הרגשה אחרת - בהזדהות המוחלטת שלך עם כאביו ובהתעלמות מכאביי. בסלחנות שלך למעשיו, ובסלידתך המוחלטת ממעשיי. אתה טוען שככה זה, דם זה דם, וצדק זה צדק. אני טוענת בדיוק אותו הדבר.

אתה טוען שזו אשמתי. שלא הייתי צריכה להגיע לכאן בכלל. ושלקחתי לך אדמה וזהות וכבוד. אני טוענת שלא לקחתי שום דבר שלא היה שלי עוד קודם. אני טוענת שיש דבר כזה – זכות היסטורית. לא על אדמתך הפרטית, אלא על הכותרת הכללית של המקום הזה: ארץ ישראל. אני טוענת שלמה שנכתב בתנ"ך, בסידורים ובתפילות, ולמה שנאמר שוב ושוב, במשך אלפי שנים, בימי שמחה ובימי אבל, יש משמעות ויש נוכחות שלעיתים אף עולה על הנוכחות הפיזית.

אתה טוען שלא. שהמציאות חזקה מהמיתוס. ואם כבר מיתוס, יש לך אחד משלך והוא לא זהה לשלי.

בסיפור שלך אני כובש זר. בסיפור שלי אתה לא היית קיים בכלל, הרבה זמן. בסיפור שלך אני אמורה להיטמע באזור ובתרבותו, בסיפור שלי אני משמרת עולם יקר שכמעט נכחד, ואין לי כל כוונה להיטמע בשום מקום או לוותר עליו.

אתה כנראה מעולם לא הקשבת ברצינות לסיפור שלי, גם אם הכריחו אותך ללמוד אותו. גם אני לא פגשתי מי-יודע-מה בסיפור שלך. אולי בגלל שהסיפורים שלנו כל-כך סותרים זה את זה ולא יכולים לחיות זה בצד זה. מעניין שגם אנחנו מתקשים בכך מאוד.

אז מה עכשיו?

הרעל מקפה רימון עוד באוויר, מרעיל מחדש את יחסינו. מרעיל גם אפשרויות קיומיות אחרות באותה הזדמנות: אפשרויות של בילוי, של העסקה ושל אמון. אני יודעת, גם 13 ההרוגים מהגליל, מלפני שנתיים. ואם נתעקש, אז גם הרוגי תרפ"ט בחברון. וגם הנרצחים של ד"ר גולדשטיין. אוויר מורעל למדי יש לנו פה בסביבה.

לא אהיה אובייקטיבית גדולה אם אטען שאין פרופורציה, ושמעבר לכל הדיבורים והמטאפורות, אני מפחדת ממך, או מהשכן שלך, הרבה יותר משאתה מפחד ממני. איך אהיה אובייקטיבית? אני, שנוסעת בכביש המנהרות בלי להתבלבל, לא מעלה על דעתי להסתובב חופשי ברחוב המרכזי של אום אל-פאחם. בשבוע שעבר הייתי בכינוס תקשורתי שעסק בנושא השתקפות הערבים בתקשורת. טענו שם שאני מגזימה, ושהפחד שלי נובע מניפוח תקשורתי אופייני. יכול להיות, אבל אין לי שום כוונה לבדוק את זה בזמן אמת. אתה, הסכנה היחידה לחייך היא שיחשבו שאתה יהודי כמוני. תיזהר.

איך מסיימים מכתב כזה? איך לא מזייפים? איך לא מבקשים סליחה מן השפה ולחוץ?

יאסר ערפאת איחל לנו בטלוויזיה שנה טובה. זה גורם לי להסס מעט עם המילים שלי. אויבים כמו ערפאת ואנחנו לא מאחלים זה לזה שנה טובה, זה לא עובד ככה.

השאלה היא, האם אנחנו, אני ואתה, עדיין יכולים.