החיים בלי אבא

הם נולדו לתוך השכול. את הרגע שבו הבינו כי אבא נהרג במלחמה הם לא זוכרים כאירוע חריג. אבא יישאר עבורם הפרצוף הצעיר והחייכני שניבט מן התמונות באלבום המשפחתי. אלכס קאופמן, עדי פוקס ומוטי הרשקוביץ', תושבי פתח תקווה, נולדו לאחר מלחמת יום הכיפורים לאבות שאותם לא זכו להכיר. 29 שנה אחרי הם משוחחים על התמיכה באימהות שלהם שנישאו בשנית, על הקשר החם עם אבותיהם החדשים, ועל הצורך לשמר את זיכרון האב. יתומי 73'

את חייהם של אלכס קאופמן, עדי פוקס ומוטי הרשקוביץ', קשר גורל משותף. הילדות שלהם מורכבת משברי סיפורים ואסופת זכרונות של בני המשפחה וחברים קרובים, על אבותיהם שנהרגו במלחמת יום הכיפורים, בטרם הכירו אותם.

השלושה, תושבי פתח תקוה, בני 29, מדברים השבוע במעין צחוק מהול בעצב על האב שנותר בן עשרים. קצת מוזר, הם מודים, לחשוב על הפרצוף הצעיר והחייכני שניבט אליהם מהתמונות, במושגים של דמות אבהית סמכותית. ולמרות זאת, לאורך השנים, כך התקבע בתודעתם.

את הרגע הראשון בו הבינו שאין אבא בבית, הם לא זוכרים כאירוע מיוחד או ייחודי. מבחינתם זו היתה מציאות קיימת, עובדת חיים שנולדו לתוכה מבלי שהכירו משהו אחר, או שהרגישו צורך לשאול שאלות. שנים ספורות לאחר נפילת אבותיהם בסיני, נישאו אמותיהם בשנית לגברים שאותם הם מכנים עד היום 'אבא', באופן שנראה להם הטבעי ביותר.

 

ההתייתמות

 

"כשהייתי בן ארבע ראיתי תמונת של אבא וקישרתי אחד ועוד אחד. אני לא זוכר מתי הבנתי שאין אבא. גם היום אני לא שואל יותר מדי, אני לא רוצה להיכנס לזה", מספר אלכס. אביו, אפרים, שירת בחיל הקשר, ובמלחמת יום כיפור סופח לחיל השיריון. "הייתי בן שמונה חודשים, בן יחיד, כשאבא נהרג. הוא נפגע מפגז בכליות ושכב בבית החולים הדסה בירושלים במשך שלושה חודשים, שם התייצב מצבו. באיזשהו שלב הוא לקה בדלקת קרום המוח ונפטר. גם אם היה נשאר בחיים, הוא היה יושב כל חייו על כיסא גלגלים, אבא נהרג כשהיה בן 25".

בניגוד לילדים אחרים שנפגשים עם חברים ביום כיפור ויוצאים להשתולל ברחובות הריקים ממכוניות, התייחס אלכס אל היום הזה ביראת קודש. "עד גיל 13 לא רכבתי על אופניים ביום כיפור. הייתי הולך לבית כנסת כמו ילד טוב. קישרתי את זה עם המלחמה. כשילדים שאלו אותי למה אני לא מבלה בחברתם, סיפרתי להם על אבי. היום זה כבר לא עושה לי כלום".

עדי, היה בן שלושה חודשים, כשאביו, משה, צנחן שסופח במלחמה לחיל רפואה, נהרג ליד איסמעליה. משה נפל שלושה ימים בלבד לפני מועד הכרזת הפסקת האש ב- 24 באוקטובר והוא בן 24. "אבא ועוד שני חברים התכוננו לשינת לילה בשוחה בחורשה כשפתאום החלה הפגזה ושלושתם נהרגו", הוא מספר.

בדומה לאלכס, גם עדי הינו בן יחיד. "השכול זו המציאות אליה נולדתי. בגיל שלוש בערך הבנתי שאין לי אבא. ראיתי בגן אבא שלוקח ילד הביתה, או אבא שמגיע עם אמא למסיבות. בנסיבות האלו, זה היה המפגש הראשון שלי עם החסר. אני לא זוכר נקודה ספציפית שאמרתי לאמי 'ספרי לי'. איך שלא יהיה, העובדה שאבא שלי נהרג לפני שבכלל היכרתי אותו, זה קל יותר מאשר לילדים שהאבות שלהם נהרגו במלחמת שלום הגליל והיו רגילים למציאות שאבא חי בבית. זו מציאות קשה יותר לקליטה".

מרים, אמו של מוטי, היתה בחודש השמיני להריונה כשאביו, מוטי, נהג זחל"ם בחיל השריון נהרג בציר עכביש בסיני. מוטי היה בן 27 במותו. מוטי נולד חודש ויום לאחר מכן, ובגיל 16 החליט להחליף את שמו לשם אביו: "קראו לי זאביק, ובכיתה ד' ביקשתי שישנו את שמי למוטי, על שם אבי", הוא נזכר, "הייתי מרדן. כשהיו פונים אליי בשם זאביק לא עניתי. כששאלו מה השם שלך באמת עניתי שיש לי בתעודת הזהות שני שמות. בגיל 16 כבר רשמתי את עצמי במשרד הפנים כמוטי. זה היה מרד ילדות, לא סבלתי את השם זאביק. כולם הכירו את אבא, אפילו אחותי, שהיתה בת שנתיים כשנפל, והשם שלי היה הקשר היחידי שלי איתו".

 

השאלות

 

לאורך השנים התעורר בכם הצורך להכיר את אבא, כחלק מבניית הזהות שלכם?

אלכס: "מה שאני יודע על אבא מספק אותי. אבל בנסיבות כאלו, גם אם אינך רוצה לדעת, מספרים לך. אני מכיר חברים שלו, מיודד איתם ואנחנו בקשר עד היום. בעבר לא ביקשתי לראות איפה אבא נפל".

עדי: "אני כמעט עשיתי דוקטורט על המלחמה הזו. קראתי ספרים, עיתונים, כל מה שאפשר. חיפשתי כל מידע זמין, אבל יותר בהיבט הלאומי, כי זו היתה טרגדיה לאומית. יום הכיפורים היה ניצחון שכולו הפסד, הפסד בחיים. המלחמה הביאה למחאה ציבורית, לוועדת אגרנט, לדברים שקרו כאן בראשונה".

מוטי: "לקראת גיל הצבא חיפשתי שורשים כדי לדעת יותר על אבא. בגיל הצבא גיליתי ספר שבו נכתב איפה אבי נפל, ונפגשתי עם הסופר".

לו ניתנה לכם האפשרות, הייתם בוחרים להכיר את אביכם לפני מותו? או שאולי, חוסר הידיעה מקהה משהו מעוצמת הכאב?

עדי: "זו שאלה קשה. מצד אחד, קיימת החוויה של להכיר את אותו אדם שאתה מדבר עליו בגוף שלישי, כי קשה לי לדבר עלי מישהו שאני לא מכיר. ישנו הרצון להכיר את הדמות שהיתה לה השפעה עצומה על מהלך החיים שלך. הוא חלק בלתי נפרד מהמשפחה ותמיד יהיה כזה. אבל מצד שני, אם היו שואלים אותי אם אני רוצה להיות בסיטואציה הטראגית הזו, הייתי מוותר על זה. לא הייתי רוצה להיות בטרגדיה כזו. צריך תעצומות נפש בשביל לעבור את זה. להכיר אותו בוודאי שהייתי רוצה, אבל לא לאבד אותו".

איך קיבלתם את ההחלטה של אמא להינשא בשנית?

עדי: "הייתי בן תשע כשאמא נישאה, ועד היום יש לי חיבור מדהים עם אבי".

אלכס: "אמא שלי התחתנה כשהייתי בן חמש, והתגרשה אחרי כמה שנים, אבל אני ביחסים טובים עם אבי, שהוא גם האבא של אחי. היתה תקופה שקראתי לו אבא ונקראתי בשם משפחתו. מבחינתי יש לי אבא ואני קורא לו בשמו הפרטי, כי הוא נכנס לחיי כשהייתי בן תשע. יש בנינו קשר מיוחד. נולדו לי שתי אחיות והקשרים בין כולם מאוד חזקים".

מוטי: "גם אמא שלי התחתנה כשהייתי בן חמש, כך שמבחינתי אני מתייחס אליו כאל אבא לכל דבר. ככה גדלתי".

סבא וסבתא, ההורים השכולים, התייחסו לנושא בהבנה?

אלכס: "אני תומך בהחלטה של אמא, חייבים להמשיך את החיים, ובסופו של דבר גם סבתא השלימה עם זה. סבתא שלי עד היום לא היתה באף אירוע, חוץ מהבר מצווה שלי. אבא שלי גם היה בן יחיד, ומאז המקרה לא מעניין אותה כלום".

מוטי: "כשאמא שלי התחתנה, סבתא כעסה, אבל לא ניכנס לזה".

אלכס: "יש על זה סיפורים קשים".

מוטי: "היחסים עם סבתא זו באמת בעיה קשה. האמהות שלנו התחתנו מחדש, וצריך להבין שמדובר באמהות שהיו צעירות עם תינוק. לסבתא היה קשה לקבל את זה. אני תומך באמא שלי, במה שהיא עשתה, כי חייבים להמשיך את החיים. סבתא שלי נוהגת להגיע לכל אירוע, וחייבת לדבר על מה שקרה כל הזמן וכמה טוב היה אבא".

עדי: "את מה שקרה אני רואה כטרגדיה משפחתית. סבא שלי נפטר ב- 84', ואני נפגש עם סבתא אחת לשבוע. אני לא זוכר אף מפגש שבו לא עולה שיחה סביב אבא. בכל קונוטציה סבתא מזכירה אותו".

אלכס: סבתא שלי בת 87, היא גם אלמנה וגם אם שכולה. אני מדבר איתה בטלפון כל יומיים, ומטפל בחשבונות הבנק שלה. כשהייתי ילד ביקרתי אותה פעם בשבוע. היום אני לא מסוגל. זה חתיכת מטען, זה תמיד מתחבר לסיפור של אבא וצורך המון אנרגיות. סבתא שומרת דסקיות, כותפות, מכתבים שאבא כתב, שעון שהיה לו על היד, אני לא נוגע בזה. יש לסבתא את הפחד שהיא זקנה ולא יודעת מה יהיה מחר, והיא רוצה שאני אדע הכל".

 

ההתמודדות

 

אתם נתקלים במחסום לדבר על השכול, לספר על היותכם יתומים?

אלכס: "באופן אישי אין לי בעיה. אם מישהו שלא יודע ואומר לי 'אבא שלך', אני תמיד אומר שאבא שלי נהרג במלחמת יום הכיפורים, וזה קורה הרבה. האנשים מתנצלים כאילו פגעו בציפור נפשך. לי אין שום בעיה לדבר על הנושא בצורה פתוחה. כשאני פוגש בחורה, כבר על ההתחלה אני מספר לה. נולדנו למציאות כזו ועלינו להתמודד איתה. אני לא זוכר שהשתמשתי בזה כדי להתקדם בחיים, למרות שיכולתי. האמת, שהשתמשתי בזה בצבא, אבל זה לא ניצול כי סך הכל קיבלתי את הזכויות שלי, כששאלו אותי איפה אני רוצה לשרת".

עדי: "אם מישהו מגלה שאני יתום צה"ל זה לא צריך לזכות אותי בנקודת זכות. העיקרון לפיו אני חי, הוא לחיות עם זה. זה שם וזה קיים, וזה לא צריך לשנות שום מאזן בחיי".

יש תחושה של שותפות עם יתומי צהל אחרים, איזשהו צורך בתמיכה הדדית?

אלכס: "לפני שנה התקשרו אלי ממשרד הביטחון והודיעו לי שהקימו קבוצת תמיכה של יתומים. הזמינו אותי לפגישה, יחד עם 12 יתומים נוספים. הייתי בשתי פגישות בלבד והרגשתי שאצלי הכל בסדר. כשהיינו ילדים, היו כל קיץ קייטנות של הצבא ונוצרו קשרים בין האמהות ובין הילדים. הייתי בהמון קייטנות ומאוד נהניתי. אפילו אחי, שנולד לבעלה השני של אימי, השתתף בקייטנה. אבל בגיל 18 זה נגמר".

עדי: "אני לא הייתי משתתף במפגש כזה. זה לגעת בנקודה שאני חי איתה. זו המציאות שנכפתה עלי. כשהייתי בן 13 נסעתי לבלגיה במסגרת טיול לבני מצווה של יתומי צה"ל. הייתי גם בקייטנה בכפר חב"ד וברחתי משם אחרי שלושה ימים. מנקודת מבטי האישית, איני בעד הדברים האלה".

מוטי: "החברים הכי טובים שלי הם יתומי צה"ל אותם הכרתי בקייטנות צה"ל בבית גולדמינץ בנתניה ובגבעת אולגה. אלו החברויות הכי חזקות שיש לי עד היום".

שירתתם החיל קרבי?

עדי: "לא הלכתי לקרבי. הייתי ספורטאי שנים רבות, כדורגלן בהפועל פתח תקוה כשהיתה בליגת העל. אבל בצבא הייתי ג'ובניק כי הייתי יתום צה"ל ומה שקרה תאם את שאיפותיי".

אלכס: "אני אפילו לא יכולתי לחשוב בכיוון של שירות קרבי, כי כבר בגיל 15 אמרו לי בבית שלא מוכנים לשמוע על זה. האמת היא שלא התעקשתי והייתי ג'ובניק. אנשים נהרגים על ימין ועל שמאל, ועשיתי את זה בעיקר בגלל אמא וסבתא. הרבה דברים עשיתי מתוך התחשבות בהן כי אני בו יחיד. סיימתי את הצבא ולא נסעתי לחו"ל לתקופה ארוכה. דחיתי את הטיול הגדול שלי לגיל 26. היו גם תקופות שרציתי להגר מן הארץ ונמנעתי".

המחדל המודיעיני שאירע ב- 73', הותיר אתכם עם תחושת כעס כלפי הממסד?

עדי: "אני לא אוהב לראות את מה שקרה לי כחלק מטרגדיה לאומית. זה דבר אישי, שיש לו זיקה לנקודה הכי אינטימית, אבל המדינה רוצה להחצין את זה. מבחינה היסטורית, עד 73' מפא"י היתה בגדולתה ואף אחד לא ערער על כוחה. יום הכיפורים היה בעצם הפעם הראשונה של אש צולבת על הממסד, וכעבור ארבע שנים חל המהפך הגדול של 77', כשבגין עלה לשלטון. המלחמה הזו שברה את התום במדינה. טענות יש לי גם היום כלפי הממסד, שלא עושה מספיק כדי לשמור על ערך חיי אדם, והם משמשים עדיין כלי במשחק הפוליטי".

אלכס: "הממסד יכול להשתדל יותר בטיפול שהוא מעניק. לדוגמה, נושא התגמולים שמגיעים למשפחות השכולות. משרד הביטחון מפסיק לתגמל יתום צה"ל כשהוא מגיע לגיל 18. אני לא חושב שבחור שמגיע לגיל 18 נגמרים לו החיים. זה לא מתקבל על הדעת. זה לא משנה את העובדה שאנחנו חיים מצוין בלי התמלוגים של משרד הביטחון אבל המדינה צריכה לטפל בנו, ואם היו רוצים, היו יכולים לעזור יותר".

עדי: "אמא שלי שללה את כל עניין התגמולים מתוך עקרון, מרגע שהחליטה להתחיל בחיים חדשים ולהתחתן. כך גם גידלו אותי וחינכו אותי. משרד הביטחון מימן את לימודי המשפטים שלי, כל יתום צה"ל מקבל עזרה כספית בדיור ובחתונה, ומי שלא עושה את זה עד גיל 30, מקבל את הכסף בין כה".

מוטי: "אני מניח שהעמותה ליתומי צה"ל שקמה באחרונה ורוצה להיפרד מארגון אלמנות ויתומי צה"ל, קמה מהסיבה הפשוטה – רובנו מגיעים לגיל 30, עדיין איננו מסודרים בחיים, ויש לנו על מה להלחם".

יצא לכם להרהר באפשרות "מה היה קורה אילו אבא היה בחיים"?

אלכס: "אני גדלתי למצב הזה ואיני מכיר מצב אחר. אותי החיים בלי אבא חישלו בצורה רצינית. אני יותר בוגר מאנשים אחרים בגלל המקרה הטרגי הזה. אתה חי בלי אבא ואתה צריך להתמודד עם הכל ממש לבד".

עדי: "מי שמסתכל על זה מבחוץ, לא מבין שבשבילי אבא זה משהו אבסטרקטי, והאבא שלי הוא בן הזוג הנוכחי של אמא. אולי מבחינת סבתא שלי זה אחרת, כי בשבילה הבן שלה תמיד יישאר אבא שלי, ולכן גם בכל פגישה היא מנסה להחיות אותו, להזכיר אותו ולדבר עליו".

מוטי: "אני לא מכיר דרך חיים אחרת, ולא יכול להעלות בדמיוני סיטואציה אחרת של חיים".