באירלנד אנשים יותר אדיבים

כמו ב"הקומיטמנטס", גם בספרו החדש שתורגם עתה לעברית, "כוכב ושמו הנרי", רודי דויל מתאר מציאות אירית עלובה, וגם הוא ימצא את דרכו, בסופו של דבר, אל מסכי הקולנוע. עמיחי שלו, שרב או לא שרב, נהנה הרבה יותר מהאוויר האנגלו-קלטי

בעשור האחרון הוליווד גילתה את הגיבורים המיתיים של ההיסטוריה הבריטית-אירית. בין היתר נצפו על האקרנים סאגות סוחטות אמפטיה ודולרים דוגמת "רוב רוי", "לב אמיץ" ו"מייקל קולינס". יש לאווירה הסקסונית-אנגלו-קלטית איזה סקס אפיל. אולי זה הנוף הכמו ואן גוכי, אולי זה המבטא האנטי קוקני, אולי זה חלק מחיפוש אמריקני אחר שורשיו ההיסטוריים שלפני מסיבת התה בבוסטון. בכל מקרה, יש תחושה שבמוקדם או מאוחר גם הנרי סמארט, גיבור ספרו של רודי דויל, "כוכב ושמו הנרי" (שבין היתר חתום גם על "הקומיטמנטס"), ימצא דרכו אל המדיום הקולנועי.

 

גיבור בעל כורחו

 

רודי דויל המציא גיבור אירי לאומי, בתקופה שלפני עצמאותה של אירלנד, ומיקם אותו בתוך קשת אירועים היסטורית עובדתית, לצד דמויות שהפכו למייסדי האומה הלכה למעשה כמו מייקל קולינס ודה ואלרה. היסטורית, יש בעיה עם דמויות פיקטיביות שכאלה, אותה בעיה שהיתה עם סרט כמו ג'יי.אף.קיי (אוליבר סטון). ברגע שההיסטוריה יוצאת מתוך הטקסטים המתישים והסיזיפיים של האקדמיה והופכת לבידור המוני משהו קורה לאמינות שלה, והקולקטיב ההדיוט מקבל תובנות ואינפורמציות היסטוריות, לעיתים מוטעות לחלוטין. גם אם הוא קורא לאחר מכן כרכים עבי כרס ונודפי ריח טחב משובח, התמונה תהא תמיד חזקה יותר מכל מאמר ניאו מרקסיסטי אקדמי שמתפרסם באיזה מגזין ניאו מרקסיסטי אקדמי ומיועד בעיקר לקהל ניאו מרקסיסטי אקדמי.

ובכל זאת, יש משהו מענג ודידקטי ביומרנות הזו לשלוח מישהו למסע אל תוך העבר. קוני ויליס עשתה זאת לאחרונה בספרה "ספר יום הדין", כשמיקמה את גיבורה בכפר אחוז חולי באירופה המנוונת ושואבת המים של ימי הביניים, וכדי לטוות את המציאות הפרוזאית נעזרה בכל מחקר אפשרי. לדויל היתה עבודה קלה בהרבה.

את כוכב ושמו הנרי ניתן לחלק לשני חלקים ברורים. בחלק הראשון מספר הנרי בגוף ראשון על רגע הולדתו בדבלין מוכת העוני, הצואה והחולי של תחילת המאה, ומתאר בפרוטרוט נרטיב ילדות אכזרי. הוא מתאר את אימו שאיבדה עוברים כל כמה חודשים כדבר שבשיגרה, את תחושת הדלות הגורפת, הגשם המחליא והבלתי פוסק, הגניבות, הזוהמה, הביוב האין סופי וטעם הפחם העומד תדיר באוויר, הוא מזכיר במידת מה את "האפר של אנג'לה" של פרנק מקקורט, ומיטיב לתאר את המציאות הזו ברגישות נפלאה. התמונות הדבלינאיות רצות כל הזמן מול העיניים, אך מתחתן מבעבעות התובנות הסוציו אקונומיות והמטאפורות ספוגות האירוניה הקלה וחוכמת החיים הקלאסית של הרחוב. בשלב זה יש תחושה שהספר ייקח אותך למקומות קסומים, לחווייה היסטורית, חברתית ורגשית. כך לפחות עד שמתחיל השלב השני.

 

בלי מודעות

 

פתאום, אחרי ילדות קשה ומדכאת, הנרי הופך ללוחם חופש אירי. הוא לא לאומן המתוחזק באי אילו מנטרות צדקניות ואנטי בריטיות, אלא פשוט לא היה לו משהו יותר טוב לעשות עם החיים שלו, משהו שאולי מרמז על אי אילו תיאוריות סמי מרקסיסטיות על כיבוש באשר הוא (עיין ערך אל אקצה וכל הסבל ההיסטורי מאז 67'). מרגע זה ואילך הרגישות כמו נעלמת. האווירה הדבלינאית הייחודית מתנדפת מבין הדפים, וכך גם קורה לרוב עולמו הפנימי של הנרי סמארט. הספר עולה על אוטוסטרדה נרטיבית הכוללת תקרית אלימה אחר תקרית אלימה, סיכול ממוקד, אי אילו מרדפים בסמטאותיה המצחינות של העיר אכולת הרקב והציורית עד חלחלה. כל מה שסרט טוב צריך. הספר, כאמור, קצת נעלם.

זו התחושה שעולה בסופו של דבר, שלפנינו עוד סרט מלחמה קלטי בו נחשפים לכמויות פרברטיות של דם ללא טיפת שיפוט ערכי. הכובש הבריטי מתואר בפלקטיות מוחלטת (למעט התיאור של כנופיות ה"טאנס" - שלוחה של הצבא האימפריאלי שהתבססה על בריונים מליברפול וגלזגו, והיתה באמת חבורה פסיכופטית של סאדיסטים חסרי רסן), ואין ביקורת או שיפוט ערכי של התנועה האירית הלאומית. על פי דויל, רוב רובה של התנועה הזו - מלבד מייקל קולינס, דה ואלרה ושאר המנהיגים שהכתיבו את הטון, וגם היו חלאות פוליטיות לא קטנות - הייתה נעדרת מודעות לאומית. היא התפתחה כמובן בשלב מאוחר, אבל עיקר הנסיבות שגירשו את הבריטים מאירלנד הן נסיבות סוציו אקונומיות של דור אבוד, שגדל בלי תקווה. לא ברור אם זו האמירה המחקרית שדויל התכוון אליה, אבל זה מה שיוצא. בכל מקרה, למרות האמירה הדלה הזו, הספר הוא תענוג צרוף, והוא גם מן הסתם יהיה סרט מוצלח.

 

"כוכב ושמו הנרי" מאת רודי דויל, הוצאת מודן, 422 עמ'