אחת לכמה זמן באה פעולה או הצהרה, ומזכירה לכולנו איזה פער תרבותי עמוק יש באמת בין שבטיו של העם הזה, שכמה טוב שהוא כזה. החלטתה של מועצת יש"ע להפגין מול בתיהם של סופרים ועיתונאים היא מסוג המעשים האלה, שגורמים לך להרהר: וואללה, לא יכול להיות שזה באמת מה שהם חושבים עלינו.
אין לי בעיה עם עצם ההפגנה – אני בעד הפגנות בדרך כלל, רצוי בליווי חסימת כבישים – אבל מה שמשונה הוא תדמית ה"שמאל" שנשקפת ממנה. תגידו, אתם שם במועצה: אתם באמת חושבים שא.ב. יהושע או גדי סוקניק, שכבודם באמת במקומם מונח, הם אכן "מעצבי דעת קהל"? אתם באמת חושבים שדרכם תוכלו להגיע אל "צאן מרעיתם", שיחשוב אחרת על הנסיגה הצפויה בשטחים? אתם באמת מחילים עליהם את מה שנוגע לרבנים בישיבות? לא שמעתם שברל וקרליבך כבר מתו?
תסתכלו על הרשימה הנבחרת, כפי שהיא מופיעה בעיתונים: כמעט כולה מורכבת מכותבים בשנות החמישים לחייהם, מפא"יניקים מאמצע השורה, אנשים שלחלקם היו לא מעט מילים טובות לומר על בנימין נתניהו בימים שבהם נראה היה ששלטונו מובטח. חלקם בכלל מנחים של תכניות אקטואליה וחדשות, שספק אם מישהו יודע באמת את דעתם על הדברים; חלקם כותבים במקומות שנועדו בעיקרם למשוכנעים-מראש. לכולם – כמו כל כותב, בכל מקום – אין השפעה מהסוג שמייחסים להם ביש"ע. רק מי שנטוע בעולם האנכרוניסטי של "אנחנו" עוד חושב שלמי שכותב בספרים או בעיתונים יש חשיבות בקרקס הרייטינג שמשתולל סביבנו.
נכון, הדברים נכתבים מתוך קנאה, שכן לא ראיתי את שמי בשום רשימה. הרי מהיום יקדמו חבריה של קהילת זרזירי העט זה את זה בשאלה הלועגת "תגיד, ואצלך כבר הפגינו?". אבל חוץ מזה, ומעבר לזכות להפגין איפה שאתה רוצה ונגד מי שאתה רוצה, ההחלטה הזו רק מעידה איזו תהום של זמן, עמוקה כמו הפער בין החולצה המשובצת לחולצות הבטן, פעורה בין מי שגר חמש דקות מכפר סבא למי שגר בכפר סבא עצמה.