הגיע זמן רוסית

והפעם, על שלוש תופעות לשוניות שפושות ברחוב הישראלי. שתיים מעלות חיוך, השלישית פחות. קבלו את "קאק דיילה" המבורכת, "יאללה ביי" הנפלאה ו"ואללה" האיומה

והפעם, תקשורת בין-אישית. ליתר דיוק: שלוש תופעות, שרק אחת מהן גורמת אי נחת, באשר היא מעידה על מצבנו כאומה על סף העילגות הטוטלית. אבל למה להתחיל בחדשות הרעות, כשאפשר להתענג על פנינת-לשון טרייה לגמרי, שנשמעת באחרונה בשיח בין ישראלים ותיקים לכל דבר, בין בעל פה ובין בחדרי הצ'אט היותר-נקיים ברשת העברית.

 

קאק דיילה

 

מה שלומך, או מה שלומך, ברוסית. הנה זה מגיע. וזה מעלה חיוך גדול על פני, כי השפה ההולכת ונוצרת כאן, שפתם של דוברים אותנטיים, שוב מוכיחה למי שצריך כי היא לא מוכתבת מכוח החלטות עלומות של אבירי האקדמיה ללשון העברית, אלא ממה שקרוי "הרחוב". והרחוב יודע היטב מי מהלך בו. וכשמסה קריטית של הולכי-רחוב דוברי לשון אחת מתקבצת בישראל, פנינים מן הלשון הזו יתגלגלו אל העברית המתהווה, ייטמעו בה ויהיו, לפחות לזמן מה, חלק בלתי נפרד ממרקם הלשון החיה והנושמת שלנו. זה קרה בשנות העשרים והשלושים והארבעים עם הערבית שנשמעה מכל עבר ותרמה את ה"אהלן", עם היידיש שתרמה את הנגינה ל"נו? מה נשמע?", והמון מלים שעדיין נהגות אצלנו (אבל תמיד נדפסות בשגיאות), עם האמריקניזציה שתרמה את ה"היי". הגיע זמן רוסית.

שואלים אותך קאק דיילה, תענה: נורמלנה. זה מין סוג של "בסדר". אפשר גם להוסיף "ספאסיבה" לשואל, כאות להכרת תודה, אבל המילה הזאת, לא תתפלאו לגלות, נשרה מן השיח ברגע שהושמה בפיותיהם של ישראלים.

"אבל זה לא בעברית", יאמרו הטהרנים. לא נורא: גם המלים פרדס וסנדל, פנס ונמל, לא היו פעם עבריות. הן חדרו ללשון שלנו מן הפרסית הקדומה. גם רדיו, וידאו, טלויזיה וטוסטר אינם עבריות, ורק למכשיר האחרון אנחנו כבר מעזים לקרוא "מצנם", בתנאי שיש מסה קריטית של חנונים בסביבה. ו"אהלן" זה בעברית? ו"סחבק"? רבאק! למה מה קרה? בנקיון לשוננו נרחץ ונדבר נורא משעמם? לא כדאי, אם יש אופציות חדשות לבקרים.

 

יאללה ביי

 

עוד לפני ה"קאק דיילה" שמעתי בחיוך את "יאללה פאקה", שהוא תרגום עדכני ומלבב ל"יאללה ביי", הכלאה מרהיבה בפני עצמה של אנגלית וערבית, ולגבי דידי – עברית מצויינת. לשונות לא נולדות בתוך ואקום. הן מתעשרות מדובריהן, ואלה מתעשרים ממגע עם דוברי שפות אחרות. פעם, הטריטוריה הידועה כמדינת ישראל היתה צומת מסחרי וגיאופוליטי חשוב בין צפון המזרח התיכון לבין אפריקה. עברו כאן על מיני עמים, השאירו כל מיני מורשות לשוניות. תפתחו דף במשניות, תמצאו בו את הפרסים ודוברי הארמית בצד היוונים (אסקופה ואצטומכא, אכסדרה ותיאטרון אינן מלים עבריות. סתם יווניות שאוזרחו), תפתחו דף באתגר-קרת ותמצאו תחביר אמריקני למהדרין. בסופו של תהליך, מכל זה נותר עושר השמור לבעליו בכל עת שהוא פותח את הפה.

 

וואללה

 

אלא שמגמה הפוכה תורמת דווקא לדלדולה של הלשון, לעוני שהוא מרגיז ומרתיח ובכלל לא מלבב. את התופעה אי אפשר למצות במילה אחת, אבל יש מילה שמייצגת אותה טוב מכל ניתוח סוציולוגי: "וואללה". עם סימן שאלה קטן ורפה בסוף. פעם, המילה נועדה לציין פליאה טהורה, והיא לוותה במשפט שלם אחריה. כמו למשל בדיאלוג הקצר הבא:

-שמעון פרס התפטר מהממשלה.

-ואללה? סוף סוף? ימות המשיח הגיעו?

בעידן חסר הסבלנות של השלטוט והזפזוף, נראה שדבר כבר אינו מעורר פליאה של ממש. אנשים עייפים מוותרים על המשפט ואומרים רק "ואללה" ואומרים יותר ויותר עד כי המשמעות המקורית שיוחסה למילה בהופיעה במשפט עברי פשוט מתאיידת. כשמילה, או סתם הגייה של אותיות נטולות פשר רציני, הופכת לחלק משמעותי של השיח, השיח ממש בצרות. אולי הוא זקוק לדישון מרוסית. דוגמאות? הנה.

- שמעת שדודי בלסר מתחתן?

- וואללה.

- עם מיליארדרית אמריקנית בת 56 שטסה ב'צלנג'ר?

- וואללה.

- אתה מקשיב לי או שאתה סתם אומר משהו כדי לא לשתוק?

וואללה, צודק.

- ומה תגיד אם משהו באמת מעניין אותך?

- אני?

- אלא מי, אני?

- וואללה? כשמשהו באמת ככה, יוצא דופן?

- כן.

- וואללה. אני חושב שאני אגיד מה שאומרים עכשיו.

- נו, מה אומרים?

- אומרים "פששששש".

- וואללה?