עוד יגיע הזמן לדון, ובהרחבה, בתופעת הכדורסל הייחודית הקרויה נדב הנפלד. הרבה מאוד מילים נשפכו על נדב במהלך הקריירה שלו, ולא רק משום הישגיו ואופיו. "הוא שחקן חידתי", אמר עליו ג'ים קלהון פעם. ולאוהדי הכדורסל, ממש כמו למאמניו של נדב ולמי שנפל בחלקו העונג לסקר אותו כשחקן, היתה תמיד תחושה שפיצוח מלא של חידתו ילמד אותנו משהו על המשחק, שלא נלמד משום שחקן אחר.
עוד יגיע הזמן לשיר בשבחיו של מי שנראה יפים ממנו, אבל לא נראה יפה כמוהו. אבל יום אחרי הפרישה חייבים לומר, שהסיום משאיר טעם חמוץ. מאז מסיבת העיתונאים הדרמטית, בה עזב את מכבי תל אביב, דיבר הנפלד על כך שהוא עוד אוהב ורוצה כדורסל, אבל מחפש את האתגר הנכון. ואם כך, אין אלא להסיק ששום דבר אינו מאתגר אותו מספיק: לא האפשרות להוביל קבוצה אחרת להישגים שלא היו לה קודם, לא מקום חדש וקהל חדש, אפילו לא המשחק למען ההנאה סתם.
ואם כך, על מה היתה כל המהומה בעניין מכבי? למה, למי שאין לו אתגרים ושאיבד עניין, לגרור את הקבוצה ואת עצמו בבוץ? באמת על זה היה כל הסיפור - על הכבוד היחסי שהוא מקבל משמעון מזרחי, שבא לידי ביטוי בגודל החוזה שלו? אין באמת שום דבר מעניין בכדורסל הישראלי חוץ מזה?
עבור נדב הנפלד, כנראה שלא. שנים רבות האשימו אותנו, אוהבי הכדורסל הנפלא שלו, שאנחנו רואים בו יותר ממה שיש. על המגרש, זה לא היה נכון מעולם. אבל בקיץ האחרון, כל מי שראה בו מורד וקורא תיגר ראה מהרהורי ליבו בלבד. בסופו של דבר, הוא עוזב את המגרש חידה, ממש כמו שהיה עליו בקריירה הגדולה שלו.