שנתיים חלפו. האיש שביקורו בהר-הבית הצית את הגפרור הוא היום ראש-ממשלת ישראל. האיש שהיה אז ראש-הממשלה, הוא היום פרשן לא-רלבנטי של המאורעות. והאיש שהיה ראש הרשות הפלסטינית יושב לבדו בבניין הרוס למחצה, מוקף דחפורים של צה"ל. כל מה שנשאר ממנו ומהמדינה-בדרך שבראשה עמד הוא סמל, שישראל מבקשת לעקור באמצעות כף הדי-ניין.
שנתיים חלפו. אזרחי ישראל הערביים שוב מפגינים, אבל בזהירות. בכפר מנדא מתקיימת הפגנה גדולה, אבל הרגש המתפרץ של אז התחלף בפחד ובזעם כבוש. כפר מנדא אינו רק אחד מן היישובים שבניהם נהרגו בהפגנות אוקטובר 2000, אלא גם סמל לכמה מעט השתנה מאז: הוא מופיע בקביעות בצמרת היישובים מוכי האבטלה בישראל. שנתיים חלפו, והוועדה החוקרת את האירועים עוד לא סיימה את עבודתה, אבל כל הסימנים להתפרצות הבאה – הפרת ההבטחות, ההזנחה והקיפוח, ההסתכלות על ערביי ישראל מהפריזמה הביטחונית ותהליך ההתנתקות שלהם מהמדינה – כל הסימנים האלה ברורים וחדים עוד יותר משהיו.
בהפגנה נאם, באמצעות טלפון סלולארי, תאופיק טיראווי. בשנתיים האלה, פרט לדמון הקבוע ערפאת, מחליפה ישראל את רשימת המבוקשים והדרושים שלה חדשות לבקרים. מי שהיו אתמול בני שיח לגיטימיים ותקוות לעתיד עומדים היום למשפט ונעצרים במחסומים. בד בבד, עולה היוקרה שלהם בין הפלסטינים: אחרי שבנתה את מרואן ברגותי כדמות הפופולארית ביותר בשטחים אחרי ערפאת, עסוקה היום ישראל בביצור מעמדו של טיראווי.
שנתיים חלפו, וכל הקווים האדומים נחצו. מי זוכר שבחודשים הרשונים נחשבה כניסה לשטח "אי" למשהו אסור ומסוכן. מי זוכר את האזהרות מפני מה שיעשה העולם ויעשו הפלסטינים אם נכנס לערים, נכבוש את מחנות הפליטים, נחזיר לידינו את השליטה בגדה המערבית כולה. הכיבוש חזר באופן מלא, רק בלי האחריות הנגזרת לגורלם של מיליוני אנשים, הנמקים ברעב ובאבטלה.
שנתיים חלפו, ובלבבות שני הצדדים מנצחים הייאוש ותאוות הנקמה את הניתוח המדיני הקר. המוחות יודעים את האמת הבלתי-נמנעת – למעלה משני שלישים מהישראלים והפלסטינים תומכים באותו הסדר, שיש בו שתי מדינות לשני עמים ונסיגה למשהו קרוב לגבולות 67'. רוב מוצק עוד יותר, משני הצדדים, רוצה אלימות קשה יותר כלפי הצד השני. ישראלים ופלסטינים מאמינים שהיריב מבין רק כוח, משוכנעים שמנהיג העם השכן הוא רוצח צמא דם, רואים בכל אור משהו שיש למוטט עליו את המנהרה.
שנתיים חלפו. בכירי המבוקשים של היום היו דגי רקק זוטרים כשהחלה ישראל לחסל את ראשי הנחש, ועדיין סבורה המערכת שלנו שהדרך להכניע את הטרור היא על ידי הריגת מפקדיו. הפיגועים רק מגדילים את הנחישות הישראלית, ועדיין רוב הפלסטינים חושבים שישראל תיכנע לאלימות. מאמצי ההרס הכבירים של שני הצדדים אינם מניבים דבר, אבל איש אינו מראה אלטרנטיבה להרס.
שנתיים חלפו. למלחמה הזו עדיין אין שם ועדיין אין תכלית והגדרת מטרה ויעד לניצחון. הצדדים מדברים על "חינוך הצד השני", "השבת זכויותינו" ושאר דברים מופשטים, המבטיחים רק שהדרך תהיה הכי ארוכה והכי עקובה מדם שהיא יכולה להיות. הפלסטינים רעבים, הכלכלה הישראלית במשבר. שם וכאן מדברים על הגירה וחוסר תוחלת, שם וכאן לא מוצאים לדיבורים האלה אפיק פוליטי של ממש. שנתיים חלפו, והדבר היחיד שהשתנה באמת הוא חייהם של מאות ישראלים ויותר מאלף פלסטינים, שנהרגו בפעולות האיבה.