רוח פרצים שלי

"רוח פרצים" שלי – הסדרה שלעולם לא תצולם - אינה נופלת מ"רוח קדים" של דוד בן-שטרית. גם עדות אחרות סבלו מנרדפות תרבותית

הייתי בן תשע או עשר כאשר אחז אבי בכף-ידי הקטנה – הייתי לבוש בגדי-חג לבנים (מדוע תמיד בגדי החג היו אז לבנים?) – ונסענו לנמל חיפה כדי לקדם את פניו של הדוד מיוליק (שאף פעם לא היה דוד, אבל אז לכל חבר של אבא שלי קראו דוד). במעבר בין האנייה "ארצה" לבין האוטובוס שעליו עלה הדוד, אמר לו אבי "שלום" יפה ואחר-כך הרכיב אותי על כתפיו כדי שאיטיב לראות את האוטובוס המתרחק. הובילו אותם למחנה "שער העלייה" בכניסה לחיפה, ושם – כך סיפר הדוד כעבור זמן – שפכו עליהם די-די-טי מצחין. הדוד-לא-דוד שלי, מיוליק, פולני גזעי מוורשה, אמר אחרי זמן שהוא אסיר תודה למדינה שדאגה לבריאות שלו. הדי-די-טי המצחין היה בעיניו מחווה לעולים החדשים מצידה של מדינה צעירה. בהגזמה, אפשר לומר שהיה זה אות-כבוד.

צפיתי באחרונה בסדרת הטלוויזיה "רוח קדים" של היוצר דוד בן-שיטרית, סיפור ארוך וקשה על חבלי קליטתם של עולי מרוקו כאן, והלחלוחית שעלתה בעיני לא הייתה תוצאה של גשם מקומי. זהו סיפור קשה וכמעט מקומם על פגיעה אנושה באנשים שנעקרו מארצם ומתרבותם. דוד בן-שיטרית כתב יצירה היסטורית וכתב-אישום מעולה על קורותיה של עדה כמעט נרדפת, ושרטט את דיוקנה כמי שלא מצאה עד היום את מקומה במדינת-ישראל.

אלא שבעקבות "רוח קדים" של בן-שיטרית עלה במוחי יותר משמץ של הרהור ש"רוח פרצים" שלי, הסידרה שלי, אינה נופלת מ"רוח קדים" שלו, לפחות מן ההיבט הפיסי. אם לא נתייחס בזו הפעם לנרדפות התרבותית שממנה סבלו גם עדות אחרות, אז במה הוא שונה מהסיפור של אבא שלי?

אבא שלי עלה ארצה לבד כאיש צעיר שהסתלק מן הבית בפולין באמצע שנות השלושים של המאה ה-20, ואת שלוש השנים הראשונות עשה בארץ ישראל על חוף הים בתל-אביב. שלוש שנים – בקיץ ישן על כסא נוח, ובחורף אפשרו לו לישון בצריף עץ, למרגלות שכונת מחלול.

הצריף אחסן את כסאות הנוח בימי הגשמים. את פרנסתו מצא אבא כמשכיר כסאות-נוח, גרוש פה וגרוש שם.

אחר-כך, כאשר נישא לאמי, מצאו להם דירת חדר בקומת קרקע בסוף רחוב מזא"ה בתל-אביב. ולימים, כאשר נולדתי, זכו באור מן ההפקר: חדר אחד – אחד! – 3 על 3 מטרים גודלו, בקומה השלישית, ברחוב בורוכוב 28 בתל-אביב. כמעט שכחתי: הייתה גם מרפסת.

דומני כי במשך עשר שנים – עשר! – גרנו כך: בחדר אחד אבי, אמי ואני הקטן, ובסוף המסדרון, בחדר השני, התגוררה משפחת שיינברג – יצחק, לאה, אילנה ומוני. ארבע נפשות, עשר שנים. השירותים, המטבח, האמבטיה, היו משותפים לנו ולהם. חצי מדף במטבח לנו, חצי מדף להם. באמבטיה הקטנה התרחש אסון כל יום, ובימי חמישי התרחשה קטסטרופה: אמא שלי התעקשה להניח את דגי הקרפיון שלה בתוך האמבטיה, לקראת ארוחת-השבת. לא ארחיב בנושא השירותים המשותפים. הצנעה יפה לכמה סיפורים. אגב, מעלינו, בחדר שעל הגג, התגוררה משפחה נוספת, ולהם לא היו שירותים – וכשהיו צריכים, השתמשו גם הם בשירותים שלנו. כך גרנו בכמעט כוך עשר שנים, ולא שמעתי את אבא מתלונן או את אמא מתרעמת.

אילו היה אבי חבר במפלגה הנכונה אפשר שסבלו וסבלנו היו מגיעים לקיצם אי-שם בשנות ה-50, כאשר חילקו את הג'ובים הטובים לאנשים הנכונים. אבל אבי עליו השלום הקדים בעשרות שנים את גדעון עזרא ונעמי בלומנטל, והחמיץ את שעתו. משך שנים עוד רדפו אותו ושכמותו, והוא הרוויח למחייתנו רק מעט כפקיד זוטר, בשולי החברה הישראלית – כמו רבים מגיבורי סרטו של דוד בן-שיטרית.

אני ושכמותי חייבים הרבה ליוצר "רוח קדים": למדנו מן הסדרה להתבייש. "רוח פרצים" שלנו – סידרת הטלוויזיה שאיש לא יצלם – הייתה קשה ורדופה, כמו שלהם.