ההיפך מגיבור רוק

נוטה מעט להשמנה, התספורת המזוהה עימו כבר מאפירה בצדדים, ללא חוזה מסודר באף חברת תקליטים ועם כל הכרטיסים מכורים מראש - נתן מוריסיי ב"אולימפיה" בפריז מופע נפלא. וסיבוב ההופעות הזה מגיע גם לכיווננו. נועם שיזף ראה אותו בפריז

על הבמה באולם "אולימפיה" בפריז כבר הופיעו לפני כמה עשורים אדית פיאף ושארל ארזנבור; לפני חודשיים עלו עליה חברי "סוניק יות'", וביום שני השבוע בצבצה מתוך החשכה הליפה המוכרת כל כך של סטיבן פטריק מוריסיי, שהתקרב למיקרופון בצליעה איטית ומוזרה, ומיד פתח בביצוע סוחף של “I Want the One I Can’t Have” . חלפו חמש שנים מאז שמוריסיי הוציא את האלבום האחרון שלו, "Maladjusted", וכרגע אין לו אפילו חוזה עם חברת תקליטים כלשהי, אבל הכרטיסים להופעה הזאת בפריז נחטפו שבועות מראש, כמו גם לרוב ההופעות האחרות בסיבוב הנוכחי, שסגר אולמות גם במקומות כמו טקסס ויפן.

בארץ מוריסיי נחשב קודם כל כ"סולן של הסמית'ס". זה חלק מאותן תופעות תרבותיות ייחודיות לישראל, כמו העובדה שניק קייב מכר כאן יותר מהרולינג סטונס ושגואה טראנס הפך באמצע שנות התשעים לז'אנר האלקטרוני הכי פופולרי אצלנו. הסמית'ס היו בשיאם בדיוק באותה נקודה באייטיז שבה תל אביב התחפשה לפרבר לונדוני, אבל בסיום אותו עשור, כשקריירת הסולו של מוריסיי פרחה, האופנה הזאת כבר מתה. "Viva Hate", האלבום הראשון שלו, עוד זכה לאיזושהי הצלחה כאן, אבל את "Kill Uncle" או את "Vauxhall and I" הנהדרים שמעו רק מעריצים מושבעים, בזמן שבעיתונים התפרסמו ביקורות שעסקו בהשוואות לא מחמיאות בין הצליל של ג'וני מאר בימי הסמית'ס לזה של מוריסיי לבדו.

ביתר העולם צבר מוריסיי באותו זמן קהל עצום, שהכיר אותו בעיקר בתור אמן עצמאי ושמר לו אמונים גם בשנים הארוכות שחלפו מאז נכנס לאולפן בפעם האחרונה. כיום, אחרי קריירת סולו של 14 שנים, מוריסיי הוא מהאמנים שכבר לא צריכים להוכיח שום דבר. לכן לא היתה לו בעיה לעלות לבמה ב"אולימפיה" דווקא עם שיר של הסמית'ס. מעניין שהקהל באולם – שהורכב ברובו מבני 25-30 – התלהב הרבה יותר כשהגיעו "Suedehead” ו-“hairdresser on fire” , מתוך אלבום הסולו "Viva Hate".

 

קצת אקולוגיה, קצת ניהיליזם

 

נוטה מעט להשמנה, התספורת המזוהה עימו כבר מאפירה בצדדים, בחולצה בצבע תכלת עם שרוך בצווארון ומעליה סוודר כפתורים חום ולא מחמיא, מוריסיי הוא כל כך ההיפך מגיבור רוק. אין בהופעה שלו שום רגע "גדול מהחיים", הביצועים מינימליסטיים ודי דומים לגרסאות האלבום, אבל הקול – הקול המהדהד, העולה ונמרח – נותר מרגש כמו בהאזנה הראשונה לאלבום חדש שלו, בחדר בבית של ההורים או בווקמן באוהל צבאי, וההגשה שלו עדיין רומנטית כתמיד. "השיר הבא מוקדש למי שהשארת בבית הערב", הוא אומר לפני שהוא שר את "This World is Full of Crashing Boys".

מוריסיי מעולם לא הושפע מאופנות, לא נסחף בגל האלקטרוניקה או בסופת הניו אייג' הרדודה. גם כשהוא לא הקליט משהו ("זה שיר חדש שלנו", הוא אומר, "זאת אומרת שעבדנו עליו בשבע השנים האחרונות"), הוא תמיד היה כאן עם אותו סגנון של רוק בריטי ייחודי רק לו.

בחלקה השני של ההופעה מספק מוריסיי את מנת ההטפה האקולוגית שלו ("ראיתי המון פרוות בחלונות הראווה בפריז. זה כל כך נורא"), ואף גורם לקהל לחזור אחריו על המשפט "אני אהפוך צמחוני", לפני ביצוע יפהפה ואיטי של “Meat is Murder". עשר דקות אחר כך, מגיע גם קורטוב הניהיליזם המתבקש ("אתמול בלילה נעצרתי על ידי המשטרה הצרפתית, על כך שהשתנתי על קברו של ג'ים מוריסון"). ההופעה מסתיימת עם "Speedway" האנרגטי ועמוס הגיטרות, וההדרן כולל רק את "There is a Light that Never Goes Out" - שוב, תזכורת קטנה מימי הסמית'ס.

 

קרוב יותר לענקי השאנסון

 

היה משהו נהדר וייחודי בדרך שבה התקבלה ההופעה הקצרה הזאת בפריז, עיר שכבר שנים לא מזוהה עם שום סצינה או פריצת דרך אופנתית, אבל יודעת לתת כבוד לאמנים גדולים באמת. מהבחינה הזאת, מוריסיי היה קרוב יותר לענקי השאנסון שהופיעו על הבמה הקטנה ב"אולימפיה" מאשר לקולדפליי, מובי או אייר, שמפוצצים את האולם הענק בברסי כל שבוע. כוכבי רוק מזדקנים עלולים תמיד להפוך למשהו פתטי במיוחד, אבל עם מוריסיי, היום בן 44, הסכנה הזאת לא רלבנטית. כשהוא חוזר על שורות הפזמון של "ספידוויי" (All of the rumors keeping me grounde / I never said that they were completely unfounded), זה עדיין נשמע לך אמיתי.

 

מוריסיי יופיע ביוון ב-5 וב-6 באוקטובר, באוסטרליה בין ה-10 ל-20 באוקטובר, בדנמרק ב-23, בשוודיה ב-24 וב-25, ושוב בפריז ב-28 באוקטובר. תאריכים נוספים וכרטיסים אפשר להשיג דרך האתר: http://www.morrissey-solo.com