השבלול קדח מחום

מזמן לעדינות לא היה כזה כוח. ארי קטורזה האזין לחדש של בק, "Sea Change", ומצא שהזיקית של הניינטיז עדיין לא לוקחת את עצמה ברצינות, אבל הולכת רחוק, הכי רחוק שהלכה עד היום. זה מה שקורה כששרים מהלב

משנת 1996, שעה שהוציא את "Odelay" עטור השבחים, נחשב בק הנסן בעיני העולם לגאון. מבקרים ופרשנים ראו בו את הנער הלבן שמתיך מחדש את המסורות השחורות והלבנות לכדי שפה חדשה של רוקנרול, שניזונה מדימויים הלקוחים מתוך עולם מולטימדיה חדיש - זה של הניינטיז, והעניקו לו מקבץ פרסים (ביניהם גם גראמי) ותארים. אלא שכמות הסופרלטיבים, לעתים, היתה מוגזמת עד שהקשתה על ההנאה ממנו.

זה לא שבק חסר רגעים של יצירתיות מרעננת ומבטיחה ולא שהאלבומים שלו לא הכילו רצועות כבירות, אלא שתרומתו של בק למוזיקת הפופ של העשור הקודם לא היתה שוות ערך, נאמר, לזו של צוות ה-"Bomb Squad", שיצרו את האלבומים של פאבליק אנמי, או לזו של אנשי חזון של סאונד כמו דאריק מיי, ואפילו תרומתו של די.ג'יי שאדו היתה, לטעמי, משמעותית יותר. ובתהליך ביקורתי מעוות קמעה הוא נתפס כשייך לחבורת המהפכנים הזו, כשלמעשה, בק כמעט ולא עשה משהו שאמנים שחורים לא עשו לפניו. אפילו ב-"Mutations", אלבום הקאונטרי-בלוגראס שלו, הוא דמה יותר למישהו שמנגן תקליטי בלוגראס להם הרבה להאזין, מאשר אמן שיוצר שפה חדשה של הז'אנר או שחי אותה (במובן זה, אלבום הבכורה "Mellow Gold" היה האמין ביותר). ועדיין, אולי בשל היעדר תחרות רצינית מסביבו, הנער הכל-אמריקני החמוד עם השיער הבלונדיני והחיוך הכובש היפנט את העולם, כשהוא ממצב את עצמו כזיקית - הדייוויד בואי של הניינטיז. גאון או לא - אני, לכשעצמי, תמיד העדפתי לראות אותו כבחור שנון ומוכשר למדי, שהאזין להרבה תקליטים וניחן בסגולות מופלאות להייפ עצמי.

 

העולם מקבל בתדהמה

 

בכל אופן, כמו ב-96', העולם מקבל בתדהמה את האלבום החדש, "Sea Change", והפעם בצדק מוחלט. מדובר ביצירה מקסימה ומרתקת, והוא הולך בה, בעיקר במובן הרגשי, רחוק - הכי רחוק שהלך עד היום. מה שייחד את בק עד לאלבום הנוכחי היו כמויות המודעות העצמית המדהימות שלו. כבן של אמן מייצג שהוא גם מוזיקאי נחשב, הפנים בק עוד מתחילת הקריירה את האתוס של חשיבות אי-הרצינות. הוא הקפיד שלא לקחת את עצמו יותר מדי ברצינות, להשאיר מקום לבריחה, לטעון שבסופו של דבר העולם הוא בדיחה ושכולנו עושים טראש חסר חשיבות כזה או אחר, ובכך, למעשה, להקנות לשירים שלו, בהפוך-על-הפוך, מעמד של יצירת אמנות.

אם רדיוהד, נניח, היו יונקים מעט ממה שיש לו בראש, הם יכולים היו להיות להקה טובה יותר, אך שאצל בק חשיבותה של האי-רצינות היא לעתים לרועץ. הוא אימץ אותה באובססיביות קיצונית עד שלעתים קשה היה להאמין לו שיש לו משהו להגיד על עצמו מלבד הוירטואוזיות הסגנונית. אפילו צמד פוסטמודרני מובהק כמו הפט שופ בויז נראה לעומתו כקומבו מתוודה. עם זאת, נדמה כי באלבום החדש בק מצא את השילוב המושלם למדי בין מודעות עצמית לבין כנות. מבקרים אמריקנים מנסים להגדיר את "Sea Change" כיצירה אישית במיטב מסורת הסינגר-סונגרייטר של ג'וני מיטשל ובעיקר של אמני פולק בריטים כמו ריצ'ארד תומפסון ואחרים, אבל לי הוא הזכיר שילוב של ליאונרד כהן והאנק וויליאמס, עם קמצוץ מן המלנכוליה של רוברט וייאט. הוא מרוסן יותר ("Mutations” העדין, לעומתו, נשמע ממש מופרע), אך עם זאת יותר מגובש, ואם זה לא מספיק, אז בק סוף סוף שר מן הלב.

 

סגור, צנוע, יפהפה

 

האלבום, שהופק על-ידי נייג'ל גודריץ' (רדיוהד, טראוויס ובק עצמו), שופע גיטרות אקוסטיות, גיטרות שנים-עשר מיתרים, חשמליות מייללות בעדינות נוסח אלו של "סוסי פרא" של הסטונס, תופים סבנטיזיים צנועים ותזמורי מיתרים פנטסטיים מייסודו של דייויד קמבל, אביו של בק (שעבד בעבר, בין היתר, עם אריק קלפטון), אך מתחת לפני השטח, הוא רוויי בסינטיסייזרים אנלוגיים וכלי הקשה. הצליל מאוד סגור, צנוע, וכתוצאה מכך יפהפה, ומאפשר לקולו של בק לשלוט במתרחש. שמעתי שלאנשים יש בעיה עם הקול שלו, הוא מרדים אותם, אבל לעזאזל איתם; בק סוף סוף מצליח למגנט ולא רק לשעשע. מזמן לא נהניתי ככה מקול אנושי בתקליט, על כל חולשותיו ומגבלותיו.

בראיון עיתונאי סיפר בק כי חשב להקליט אלבום כזה ממש אחרי "Odelay", אלא שאז, באופן טראגי, מתו לו די הרבה מכרים, ולא היה לו מצב רוח לפרוייקט עצוב. בק גם סיפר כי האלבום נכתב מספר ימים לאחר פרידה ממערכת יחסים בת שמונה שנים, והוא אכן נשמע כמו יצא מאותו הלך רוח. אומנם למעט "Lonesome Tears", קשה להצביע על לחן אחד ענק, אבל למזלו של בק, זה לא ממש משנה. הכוח של האלבום נובע מהדרך בה הוא מחבר צליל, קול ורגש לכדי מקבץ יצירות קליידוסקופיות, וטמון בדרך בה בק לוקח רגעים סטנדרטיים והופך אותם בעזרת הקולאז'ים שלו לרגעים גדולים מהחיים.

התיזמורים הסרז'-גינסובוריים מתחברים היטב לקוליות של הלחנים ולהגשה הנונשלנטית-רצינית של בק, ומעניקות משמעית למהירויות שבק בחר להקליט בהם, שנשמעות כמו נקבעו בידי שבלול קודח מחום. האלבום איטי להחריד אבל אין רגע משעמם, וזה כאמור תוצאה של חיבור כל המרכיבים יחדיו, ושל התחושה כי האיטיות מאפשרת לו להעביר את האמירה הרגשית, שעוסקת הפעם בעיקר באהבה ואובדן על גבי טריפ קליפורני מהורהר. השירה נטולת המניירות של בק נותנת הרגשה כי הוא שר לעצמו או משמיע לחבריו את השירים לראשונה. מה גם שמזמן לא היה לעדינות כל כך הרבה כוח, וזה הישג.

ובכן, אל תצפו שבק ימשיך באלבומו הבא לחקור את סודותיו של הפולק-קאונטרי, הוא כבר התחיל לעבוד עם דן דה אוטומייטור והדאסט בראד'רס על אלבום המשך ל"Odelay", שאולי גם יסתיים כאלבום פּאנק. הוא ימשיך להשתנות, לגוון את עצמו, ולהביא לכם את מיטב השכלתו בתחום התרבות הפופולרית, ואולי לפעמים הוא גם יביא את הנפש שלו. בינתיים, תוכלו להתחיל לגלות אותה כאן. היא חשופה למדי על גבי האלבום היפה הזה, במיוחד כי התופים בו נשמעים כמו הוקלטו על-ידי דון הנלי מ"הנשרים", שזה כשלעצמו עניין משעשע למדי.

ציון: 9