האלבום החדש של להקת סווייד, "A New Morning", אומנם אינו עומד בסטנדרטים של הלהקה, אבל בשום פנים ואופן לא מדובר בנפילה, ותחת לחץ אפשר לגרד ממנו לפחות ארבעה-חמישה שירים שיכולים לשכון בשלווה בסטריאו הביתי.
אלא שהסיפור העצוב של סווייד גדול מהשירים עצמם: הם משעממים. הם אולי יודעים לשרוד, אבל כרגע אין להם מספיק כלים בכדי להציג את עצמם כלהקה גדולה. ברגעים הטובים שלהם הם מוכיחים כי מדובר בחבורה שיודעת לנגן היטב; הסולן ברט אנדרסון עדיין שר טוב, ולפעמים הם גם מצליחים להנפיק שיר מוצלח, אבל האזנה לסך-הכל שלהם מתגלה כחוויה ריקה מתוכן. זה לא רק שנדמה כי לאנדרסון לא נשאר הרבה מה להגיד, או שמה שיש לו להגיד לא מעניין, אלא שהמהות הכוללת שנקראת סווייד לא מצליחה למגנט באף אחד מהקריטריונים שמרכיבים רוקנרול כביר. ללא דימוי מסעיר, שירים גדולים מהחיים, סטייל שמקובע בתת-מודע של המאזין המערבי והרבה מן הקצפת ומהפוליטיקה של הנעורים – אנדרסון ושות' אולי יכולים להוליד שירים חדשים, אבל ממתי כמה המנוני אהבה נחמדים הספיקו כדי ליצור עניין?
מה קרה להם בדרך?
אלבום הבכורה של סווייד הדהים את העולם עם צאתו בשנת 93', מכיוון שאנדרסון וברנרד באטלר הצליחו לזקק בו את ההיסטוריה של הפופ הבריטי (על הציר שבין בואי וטי-רקס לבין הסמית'ס) ואת משבר הזהות המיני הכל כך אנגלי (רעיון הדו-מיניות של הגלאם) לכדי המנונים שקשה היה להישאר אליהם אדישים. השירים הטובים שלהם בהחלט לא נפלו ממקורות ההשפעה שלהם, ונדמה היה כי הלהקה עשויה להמשיך אל הנצח. באופן די מוזר, היעדרותו של המלחין ברנרד באטלר, שפרש בצעד קטנוני ומיותר אחר האלבום השני, "Dog Man Star", הורגשה רק באלבום הרביעי. שנתיים אחרי עזיבתו הם חזרו רעננים להפליא באלבום הירואי-משהו, "Coming Up", אותו ליוו לבושים במעילי עור, מגובים בצליל בשרני יותר, תוך שהם מוצאים מחדש את "הגבר שבהם" ומתאימים את עצמם להייפ הנוסטלגי של הבריט-פופ.
אבל כיום, במבט רטרוספקטיבי, הם ניצלו בעזרת כמה ריפים טובים, טיימינג נכון ומזל, ואלו יכולים לשחק פעם אחת. אחרי האלבום הזה, בדיוק ברגע בו נראה היה שהם התגברו על הנטישה של באטלר, באה הנפילה הגדולה. עוד בהופעות בארץ ניתן היה לחוש באיבוד הכיוון. הם נשמעו נפוחים וצורמניים והפגינו יותר כוח מאשר עומק רגשי. אחר כך הגיע אלבום חלש ומביך בשם "Head Music", והנה, עברו שלוש שנים, ולפניכם עוד אחד, טוב יותר מקודמו אבל לא מסעיר. הם עדיין חסרים את המלחין והגיטריסט הנכון כדי לקחת אותם למחוזות חדשים, ודווקא מעניין היה לשמוע את אנדרסון נכנס לטריפ הסול הנוכחי של באטלר, אבל מה שהכי חסר להם הוא עולם יצירתי שלם בעזרתו יתחילו מחדש.
נוסחאות מוכרות מדי
סווייד התברברו די הרבה בדרך לאלבום הנוכחי. הם ניסו בהתחלה לנקוט בקו אקוסטי יותר, אבל לא מצאו את הנוסחה. אז הם החליטו לשכור את סטפן סטריט, מפיק עטור שבחים, שהחל את הקריירה שלו כשותף להפקות של הסמית'ס ואחר כך זכה לתהילת עולם כשהזניק את בלר והקרנבריז לצמרת הרוק הבריטי. סטריט, מוזיקאי וטכנאי אולפן בעברו, הוא בהחלט מפיק עם קבלות; אמנים אוהבים לעבוד איתו כי הוא אינו כופה את עצמו אלא מנסה, כהגדרתו, "להוציא מהם את הסיבה שבגללה החתימו אותם". ובמקרה של סווייד הוא באמת בנה את השירים לתפארת: הם מנופחים, אבל לא מדי; פריכים, אבל לא נוגעים בקיטש; והם ידידותיים למאזין, אבל לא מאוסים. הבעיה היא שסטריט לא מסוגל להצילם לבדו והמשקל הסגולי של השירים אינו כבד דיו. אנדרסון וחבריו משתמשים בנוסחאות מוכרות מדי מכדי להציג לחן שייזכר לדורות, ומהמילים נושבת רוח מעודדת של מי שמנסה למצוא את הנקודות החיוביות של קיומו, אבל הן לא חזקות מספיק כדי לסחוב את האלבום לבדן.
עדיין, אם, למרות הכל, קשה לכם בלי קולו של אנדרסון (שנשמע פה אגב צרוד מבעבר), שימו לב לשלושה שירים מאוד סוויידיים שבטח יעשו לכם טוב: "lost In T.V" (עם פסנתר חשמלי מצוין), "Beautiful Loser" ו-"Untitled Morning", וגם השלישייה שפותחת את התקליט לא ממש תציק. אני, לכשעצמי, מעדיף בינתיים להימנע, עד שסווייד לא יציגו בוקר חדש אמיתי.
ציון: 7.5