הבוגרות

התיאטראות בארץ אינם מסוגלים לקלוט את כל הצעירים החולמים לעלות על בימותיהם. ובכל זאת, התלמידים ממשיכים לנהור לבתי הספר למשחק, ואלה מנפיקים מדי שנה כמאה בוגרים. ארבע מהן, המודעות למצב הקשה בשוק, מדברות על השאיפות האישיות ומביטות קדימה בחיוב

כמאה בוגרים יוצאים בכל שנה מבתי הספר למשחק. לכמה מהם מחכה עבודה בחוץ? תחלופת השחקנים בתיאטראות נעשית בקילוחים קטנים, אם בכלל, כשהתיאטרון מקפיד לשמר את האנסמבל הוותיק שלו ולייצר לו תפקידים במיוחד. מהטעם הזה בעיקר נולדו הברקות כמו תיאטרון "הספרייה", הצמוד לבית הספר למשחק "בית צבי", או מתכונת "צעירי 'הבימה'", שחלק משחקניה היו בוודאי יכולים לאכלס את קידמת הבמה בתיאטרון. ועם זאת, היו לא מעט שחקנים מוכשרים שפשוט נעלמו מהשטח מייד בתום לימודיהם.

דווקא הטלוויזיה היא ערוץ הנותן צ'אנס לבוגרים, שחלקם אפילו נחטפים לסדרות עוד בהיותם תלמידים - עיינו ערך נטע הבר, בוגרת "בית צבי" וכוכבת "לגעת באושר", חני פירסטנברג ששובצה ל"הבורגנים" בהיותה בשנה ב' באותו בית ספר, סיוון ששון ששובצה ל"טירונות" בשנה ב' אצל ניסן נתיב ועוד.

ביקשנו ממנהלי בתי הספר למשחק לבחור ארבע בוגרות שמסומנות אצלם כהצלחות עתידיות. הם טענו שזו משימה קשה, ובכל זאת התוצאה לפניכם.

 

המנוסה: שירי גדני, 23, בוגרת "ניסן נתיב"

 

"הקטע שלי עם המשחק התחיל בתיכון עירוני א'. עשינו הצגה של פיטר הנדקה בשם 'העלבת קהל', שהלכה לפסטיבל עכו ב-96' ואחר כך רצנו איתה ב'הבימה' כארבעה חודשים. כשסיימתי את התיכון השתתפתי בהצגה 'מקלות בגלגלים' לפסטיבל עכו 97', זכינו במקום הראשון במסגרת 'הצגות חממה' והיא רצה במשך שנה ב'בית ציוני אמריקה'. ואז התקבלתי ל'זבנג' ו'סטגדם' בערוץ 2. במהלך הלימודים אצל ניסן נתיב עשיתי תפקידי אורח ב'משפחה וחצי', 'משפחת עזאני' ו'החיים זה לא הכל'. עשיתי גם פרסומות ל'חיש גד', ל'פסק זמן' ולמרצפות 'עצמון', אבל זה ממש לא נראה לי חשוב".

 

- עם ניסיון כזה למה בכלל הלכת ללמוד?

 

"כי אני מאוד רוצה לעשות תיאטרון, והבנתי שאם אני רוצה את המשחק כמקצוע לחיים, כדאי מאוד שאשקיע בו. נבחנתי אצל ניסן נתיב ואיכשהו התקבלתי. זה אומנם היה פסק זמן מהחיים לשלוש שנים, כי אי אפשר לעשות הרבה מעבר - וגם עדיף שלא, כי זה מבלבל".

 

- ולא היתה לך בעיה בכיתה כבעלת ניסיון?

 

"לא באתי מקטע של 'אני עשיתי, אז בואו אני אראה לכם', וככל שנכנסתי ללימודים יותר ויותר, קלטתי כמה אני באמת לא יודעת".

בהפקת סוף השנה, "לשחרר את בן לאדן", גילמה גדני את שני שובל, "מגישה שיש לה תוכנית טלוויזיה דלת רייטינג והיא עושה הכל כדי להשיג רייטינג, כולל להביא את בן לאדן. הוא מוכן לבוא רק בתנאי שאני ומגישה אחרת, שלהבת נוי, (מיכל פורס), שלה יש תוכנית הרבה יותר מצליחה, נחבור לשידור משותף".

 

- מה היה ייחודי עבורך ב"לשחרר את בן לאדן"?

 

"קודם כל, זו היתה הפקת מקור. עבדנו עם הבמאי רוני סיני. התחלנו באימפרוביזציות במשך השנה וההצגה נוצרה מהן ומהסיפור שרוני הביא. התוצאה היתה קומדיה-סאטירה מטורפת, שכללה ביקורת על תרבות הרייטינג, על הצבא, על אייקוני התרבות, הכל יחד. זו היתה סמטוכה גדולה, כשבסוף מבינים שאנחנו לא צריכים את בן לאדן בשביל לעשות בלגן, אנחנו מייצרים אותו לבד".

 

- השנה יוצאים לשוק כמאה בוגרים. את חושבת שיש מקום לכולם?

 

"זה קשה, כי התיאטראות במצב לא הכי טוב. לדעתי, צריך לקחת יוזמה ולעשות דברים לבד, ומשם כבר יגיעו ההצעות".

 

- ומה את עושה?

 

"חזרות להצגה לפסטיבל עכו, 'שובן של הגרביים הרצחניות', עם ישי קרני ורן אפלברג. זו קומדיה מטורפת על שני אחים שגרים על גג באמצע העיר ההומה, כשכל אחד מחפש את השקט שלו, ואני, כחברה של אחד מהם, רוצה ללכת מהגג הזה ולמצוא את השקט שלי במקום אחר, עד לסוף המפתיע".

 

- מה עם חזרה לטלוויזיה?

 

"רק לפני שבוע יצאתי מהסטודיו. בעיקרון התקבלתי לסידרה שאין לה עוד שם, תסריט, כלום. משהו נוסח 'חברים', שמפיקה רינה מיטרני. אנחנו שישה שחקנים שעליהם בונים את התסריט".

 

- את חושבת שיש היום קיום לשחקן בלי טלוויזיה?

 

"אני לא יודעת מה להגיד לך. אני אישית לא הייתי שורדת לו נשארתי רק בטלוויזיה, אבל יש כאלה שזה מתאים להם. מה שבטוח, גם אם לא אמשיך לשחק אני נורא שמחה שלמדתי בשלוש השנים האלה, שהיו הכי מעניינות, פסיכיות, מטורפות, קשות ופוריות בחיי".

 

- את אופטימית לגבי היציאה החוצה?

 

"טפו טפו טפו, כן".

 

האידיאולוגית: עמית בן דוד, 25, בוגרת סמינר הקיבוצים

 

"השנה עשינו עם רמי דנון את 'סיפורי רכבת', קולאז' מתוך קובץ סיפורים של שלום עליכם, מתוכו עשיתי מונולוג יפה של אשה שהבן שלה חולה בשחפת. גילמתי גם את שפרה ב'ליל העשרים' של סובול, ובשנה שעברה שיחקתי את 'ירמה', קופרודוקציה עם בית הספר של יורם לוינשטיין, שזו היתה החוויה הכי גדולה שלי בלימודים. עכשיו אני עושה את 'פר גינט', שמביים יגאל עזרתי, שם התפקיד הגדול שלי הוא מלכת הטרולים".

 

- מה את אוהבת בתפקיד?

 

"את הכוח שלה. אני עושה כשפים עם הרבה תנועות וטקסטים במשחק של גבהים וטונים. זה מחזה מסע, ולכן כחלק מהקונספט אנחנו מציגים אותו בחוץ. זה תיאטרון שמודע לעצמו ומכניס את הקהל פנימה. השחקנים נכנסים לדמויות, והקהל צופה בתהליך ההתלבשות ובתהליך שינוי הגוף".

 

- את חושבת שמחוץ לבית הספר את עשויה לגעת בחומרים כאלה?

 

"אני בספק, כי כבר לא עושים דברים כאלה בארץ".

 

- מה היית רוצה לעשות?

 

"הייתי שמחה לעשות קולנוע איכותי, כמו למשל 'חתונה מאוחרת'".

 

- את מודעת לכך שאין כמעט תעשיית קולנוע בארץ?

 

"כן, זה עצוב, אבל משקף את התמונה הכללית הדלה של האמנות בארץ. בכל אופן, הייתי רוצה להגיע לקולנוע ואם לא בארץ, אז במקומות אחרים. גם התיאטרון זו אהבה גדולה שלי. הייתי רוצה לעבוד בקבוצות, לשחק בפרינג', דברים כמו שעשו דודי מעיין בעכו או רינה ירושלמי. אני מקווה שגם התיאטראות הגדולים יתחילו לעשות דברים שהם פחות לקהל הרחב ויותר איכותיים אמנותית".

 

- איזה סוג של תפקידים היית מייעדת לעצמך?

 

"אין לי חלום על תפקיד ספציפי. אני נהנית למצוא בכל תפקיד את המיוחד לי. בבית הספר נתנו לי בדרך כלל תפקידים דרמטיים וחזקים".

 

- יש לך איזה חשש לפני שאת יוצאת מחממת בית הספר החוצה?

 

"אין לי פחדים. אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה, ושאם יש בך אהבה לעצמך ולעולם, הדברים קורים בדרך כלל לטובה. אני לא מאמינה בחשיפת שיניים וברדיפה אובססיבית אחרי משהו".

 

- אנחנו בעידן טלוויזיוני. יש לך אמביציות בכיוון?

 

"דווקא הטלוויזיה היום היא מדיום הרבה יותר מתקדם, ויש דרישה לדברים יותר איכותיים. 'הבורגנים' זכורה לי לטובה וגם 'החמישייה הקאמרית', שפתחה את הדרך לטלוויזיה ברמה אחרת. אשמח לעשות תפקידים דרמטיים וגם קומיים, ולכל אחד מהתפקידים חשוב לי להביא את ראיית החיים שלי".

 

- ומה תמציתה?

 

"שלא ניכנע לבינוניות שסוחפת את העולם היום, אלא שנשאף כל הזמן לגבוה יותר. והכי חשוב - שבמקום שיש אהבה אין כעס, אין שנאה, אין קנאה, אין רדיפת בצע, אין תאווה, יש רק רצון להפריח את השממה".

 

המזמרת: שרון ג'יבלי, 29, בוגרת הסטודיו למשחק "יורם לוינשטיין"

 

חוץ מהעובדה שג'יבלי שרה עם הרכב הבנות המשולש "דגש חזק" (יחד עם גליה כהן ודליה ברקת), ממש בימים אלה הן עובדות על סידרה חדשה לטלוויזיה עם אולפני "מימד". "זו דרמה קומית על שלוש בנות בעיר הגדולה, שמשלבת גם את העניין המוסיקלי".

 

- יש סיכוי שנראה גירסה מוסיקלית ל"סקס והעיר הגדולה"?

 

"אנחנו משתדלים כמה שיותר להימנע מההשוואה, למרות שיש בזה משהו. סקס עדיין לא ברור אם יהיה בכלל".

ג'יבלי, ילידת רמת גן, עברה מסלול רגיל: תיכון "אוהל שם", צפ"טית בצבא. "ג'וק המשחק התחיל כשבכיתה ד' אמרה לי לאה, המורה למוסיקה, לשיר שיר. ומאז שרתי בכל הטקסים בבית הספר היסודי והתיכון, ואחרי הצבא שרתי בפאבים ברחוב המסגר בתל אביב. ואז ירדתי לאילת לצוות בידור במלון 'ריביירה', ואחרי זה התחלתי לשיר עם הבנות".

 

- ומה עכשיו, כשאת יוצאת לשוק?

 

"אנחנו מעלות הצגת ילדים, 'טברנה מהאגדות', עם מיכל זוארץ ובבימוי יוסי אשדות".

 

- מה זה, טברנה לילדים?

 

"לא, זו הצגה מגניבה על שלל דמויות צבעוניות מהאגדות. פינוקיו, האחיות של סינדרלה, היפהפייה הנרדמת. מיכל גם מנחה את ההצגה וגם שרה איתנו".

 

- מה שיחקת בשנת הלימודים האחרונה?

 

"עשיתי את 'הא הא', מחזה שהתרחש בבית חולים לחולי נפש, בו גילמתי חולת סכיזופרניה. ג'ניפר דאוסון, שהמחזה נעשה על פי ספרה, עברה בעצמה התמוטטות עצבים ואושפזה באנגליה. זה גם סיפור של התאהבות. היא מתאהבת בחולה אחר במחלקה, וכשהוא עוזב היא מתמוטטת. אחרי ההצגה שאלתי את עצמי שאלות רבות, כמו מה הם גבולות החופש של החולה, מי מחליט מה נורמלי ומה לא, ובסופו של דבר הבנתי שהכל מונע מאהבה... בערב שירי אהבה והומור של ריקי בוגטים, 'ללכת עד הסוף', עשיתי שני שירים. ב'קישוניאדה', ערכ מערכונים של אפרים קישון, אני מגלמת חברת קיבוץ, ילדה, זקנה, אשתו של סאלח שבתי ואני גם שרה".

 

- יש לך חששות לקראת ההשתלבות בתעשייה?

 

"מצד אחד זה מפחיד. מצד שני, אני כבר עובדת בהצגת הילדים הזו ובטלוויזיה, ומקווה שבכל מקרה אוכל תמיד להיות גם שחקנית וגם יוצרת, גם לכתוב וגם לשיר ולשחק. אני מאמינה שאם רוצים משהו באמת, משיגים אותו בסופו של דבר".

 

- יש תפקידים שאת חולמת עליהם?

 

"אני מאוד אוהבת את חנוך לוין ואת כל הקלאסיקות, צ'כוב, ארתור מילר, שקספיר. אני רוצה להשתלב בתיאטרון, לא משנה לי איזה, ומוכנה לעשות כל תפקיד. אני מאמינה שגם מהתפקיד הכי קטן אפשר לעשות משהו".

 

- את חושבת ששחקן יכול להתקיים היום בלי טלוויזיה?

 

"זה קשה מאוד. בגלל המצב הכללי בארץ יש פחות כסף ופחות הפקות, ואחד התחומים הראשונים שנפגעו זה שוק התיאטרון והבידור. כך שבעידן הרייטינג הדלתות נפתחות יותר מהר בפני מי שמוכר".

 

- טלנובלה היית עושה?

 

"אני רוצה עבודה, ולא משנה במה".

 

האמביציוזית: מורן ליאני, 24, בוגרת בית הספר למשחק "בית צבי"

 

"אחת החוויות הכי מרגשות שהיו לי ב'בית צבי' היתה כשגילמתי את אגריפין, אמו של הקיסר נירון בהצגה 'בריטניקוס', שביים ארתור קוגן. נסענו איתה לפסטיבל סטודנטים בפולין ונפגשנו עם קבוצות תיאטרון מכל העולם. כשהגענו חששנו קצת בגלל המצב הבטחוני, אבל החשש התבדה. בערב הראשון ערכו לכבודנו מסיבה, אנשים רקדו ובאיזשהו שלב הלהקה הפולנית שהיתה על הבמה שרה את 'הבה נגילה' ואת 'הבאנו שלום עליכם' בעברית, ולהפתעתנו כל הקהל - בין היתר סטודנטים פולנים, גרמנים ורוסים - ידע את המילים. כשסיימנו לשיר היה שקט, ופתאום כולם התחילו לצעוק 'ישראל, ישראל'".

מאחורי ליאני רפרטואר מכובד, שלא היה מבייש שחקנית מן המניין: היא גילמה את ארקדינה ב"השחף" של צ'כוב, את סוניה ב"קפיטן קאראגיוז", סבתא בת 80 ב"אגדות מיערות וינה", את ינטל ב"ינטל" של בשביס זינגר ואת בייב ב"שורת המקהלה".

"אני יוצאת מ'בית צבי' עם הרבה מאוד ניסיון, ובאמת למדתי לעבוד בצורה מקצועית", היא אומרת. "העבודה נעשתה סביב השעון ולמדתי להקדיש את עצמי לכל פרויקט במאת האחוזים".

 

- את מצוידת לדרך?

 

"מצוידת ומלאת אמביציות ורצונות. אני רוצה לעשות תיאטרון שאוהב, שיאתגר אותי. לא חשבתי על משהו ספציפי. אני בעיקר רוצה לעשות פרינג', מחזות מקוריים או מחזות קלאסיים".

 

- את מודעת למצב השוק קשה?

 

"כן, ואני חושבת שלא רק השוק הזה קשה, אלא המצב באופן כללי. אבל זה המקצוע שבחרתי לי, משחק, זמרה וריקוד, ואני הולכת קדימה עם הרבה אופטימיות ותקווה".

 

- וכמיטב המסורת של "בית צבי", תמשיכי לתיאטרון "הספרייה"?

 

"בטח, אני חוזרת לשם עם 'ינטל', ואני מניחה שאמשיך שם בהפקות נוספות".