הרולינג סטונס: מדריך האזנה

למה בישראל מעולם לא הבינו או העריצו את הסטונס? לרגל צאת האוסף המושלם של הסטונס – נותן לכם ארי קטורזה 10 דרכים להתחיל להתיידד עם הלהקה הענקית הזו

"40 ליקים", האוסף החדש והמצוין של הרולינג סטונס, שמגיע השבוע לחנויות התקליטים, מעלה שוב את השאלה בלתי-נמנעת: למה אנחנו, הישראלים, לא מבינים אותם? טיעון נושן ומוצדק גורס כי הישראלים, בשל הגדילה על הגנים של המוזיקה הרוסית-צברית (ואולי סתם בגלל מזג האוויר) מעדיפים מלנכוליה, מלודיות מפותחת, פאתוס (לצד בידור ממש קליל) וצליל נעים ונקי יחסית על פני גרוב הרית'ם אנד בלוז, הסקס-אפיל הבוטה, הצליל האלים והשורשים השחורים של אחת משתי הלהקות הכי חשובות בתולדות הרוק. הישראלים, כך נדמה, נמשכים בעיקר ללהקות בעלות צליל אוניברסלי כמו הביטלס, פינק פלויד, יו-2, פוליס, לד זפלין, סגול כהה, דייר סטרייטס, אבבא, הדורז, או למלנכוליה בריטית נוסח הסמית'ס ורדיוהד, יותר מאשר לצליל האמריקני השורשי של הסטונס. ולא מדובר רק בקהל הרחב, אלא גם במוזיקאים שלנו - שאיך שלא נסתכל על זה, גם אם שומעים אותם בחדרי חדרים (ויש כאלה) - לא הפכו ממש חסידים גדולים של ג'אגר ושות'.

זה לא רק שכמעט אין מוזיקה ישראלית שהולכת בדרכי הסטונס ("סדר עולמי חדש" של החברים של נטשה ו"חם ומתוק" של גן חיות הן עדויות כמעט בודדות להשפעה כזו), אלא שעיון ברשימות הטייק-אוויי שפרסמו אמני ישראל ב- Ynet מגלה כי למעט אורי ביילין הצעיר ופבלו רוזנברג, אף לא אחד מהם בחר באלבום של הסטונס בדרכו אל האי הבודד. אפילו "Who’s next" של המי, עוד להקה חכמה מדי בשבילנו, נבחר מספר פעמים. ובכן, לא נותר לי אלא לנסות להסביר, להטיף, להצביע על כמה נקודות עקרוניות בקשר לגדולה של ג'אגר, ריצ'ארדס וחבריהם. אולי זה יעזור.

הסטונס יחשבו לנצח כאחת הלהקות הגדולות בעולם, שכן הם רוויים בפראדוקסים של הרוקנרול בכלל והבריטי בפרט: הם אנגלים שעושים את המוזיקה הכי אמריקנית, רומנטיקנים לבנים של תרבות שחורה, נהנתנים בורגנים עם דחפים וולגריים של תרבות מעמד פועלים, אינטלקטואלים בוגרים שמפענחים את גיל הנעורים, אסתטיקנים של מוזיקה לגוף – והשירים והתקליטים הגדולים שלהם הם חגיגה אחת גדולה של הנ"ל. מה שאומר שגם אם נסרב לראות בהם גאונים, מוכרחים להבחין שהם ניחנים בכשרון נדיר וקסם מוזר, שלא קל לפענח. אחרי הכל, הם עושים את אותו רית'ם אנד בלוז נושן; אז מה עושה אותם מיוחדים וטובים מהשאר? ובכן:

 

1. הסטונס ושירי אי-אהבה

 

מיק ג'אגר, אם לא ידעתם, הוא תמלילן מחונן. אין בשירים שלו את הדימויים הסוריאליסטיים המהפנטים של דילן, לא את הלשון הכנה של לנון, ואפילו לא את השפה היפה של סמוקי רובינסון או הולנד-דוזייר-הולנד מאסכולת מוטאון. אבל ג'אגר – כשהוא מחבר בין וולגריות קלילה, טונות של ציניות, מעט מטענים פארודיים והתחפושת השטנית שלו – מצליח לנסח את השירים הכי מצחיקים ומענגים שיש. הספציאליטה שלו הוא "שיר אי-אהבה"; אם רוב שירי הפופ הם שירי אהבה, הרי שבתחפושתו הבימתית לפחות, מיק הוא בן זונה אגוצנטרי, וכמה מהשירים הכי טובים שלו מודיעים לבחורה שלו שאין לו שום ציפיות ממנה (וכדאי שגם לה לא יהיה). ללא מעורבות, ללא התחייבות. "האהבה היא כמו מים", הסביר ג'אגר ב-"No Expectation" העדין מ"משתה הקבצנים" (68'). נאמנות? קודים בורגניים? נישואין? הצחקתם אותו. אחת הבדיחות הכי מופלאות של הסטונס הוא השיר "Dear Doctor", בו – על רקע בלוז אקוסטי קליל נוסח הדלתא-מיסיסיפי – מספר ג'אגר לדוקטור שלו שהוא מרגיש לא טוב כי הוא עומד להתחתן היום; הוא מנסה להתחמק, אלא שהאמא שלו לוחצת עליו. אבל לא אחד כמיק ייפול בפח (ואני מותיר לכם לנחש את הסוף). טוב, אז הוא בסוף נתקע עם ג'רי הול, צחוק הגורל, אבל הפרחח מהעבר עדיין קבור שם.

 

2. הסטונס וסקס

 

אמני רית'ם אנד בלוז שחורים רמזו לא אחת, בקודים מיוחדים ובסלנג פרטי, על מיניות בשירים שלהם, ואלביס והביטלס היו סקסיים להפליא בהופעה ובשירה, אבל הסקס אצל הסטונס היה אופרה אחרת. בשירים שלהם יש את הזיונים הכי רועשים, ולא פלא שג'אגר מרבה להשתמש בדימויים מעולם החי כדי להמחיש זאת. אחרי הכל, סקס חופשי, גרופיות, מין פרוורטי, אוראלי, אנאלי, הכל הולך. במילותיו: "זה לא פשע גדול". קחו, למשל, את "Stray Cat Blues” ("משתה הקבצנים", 68') בו ג'אגר לוקח גרופית בת 15 לחדרו ומופתע מביצועיה: "אני מתערב שאמא שלך לא יודעת שאת יודעת לשרוט ככה", הוא אומר לה. נדמה ש"סוכר חום" ("אצבעות דביקות", 71') ממצה את המיניות של הסטונס בשיר בעל קונוטציות גזעניות אירוניות, כשבאחוזה הדרומית העבדים מגלים לליידי של הבית את סוד קסמו של המין האוראלי, או ליתר דיוק את נפלאותיו של אבר המין של אישה שחורה: "סוכר חום, איך זה שזה טעים כל כך?"

 

3. הסטונס והמעמדות

 

זמרי פולק התלוננו בעבר על ניצול המעמדות וצ'אק ברי שלח רמזים קלילים, אבל הסטונס, שבאו בעצמם ממעמדות שונים, לקחו את הארוגנטיות שלהם כלפי המעמד הבינוני- גבוה לסקאלה אחרת של מתח. עוד בתחילת הדרך, ג'אגר הבהיר בסינגל מכשף בשם "Play With Fire" לבתה של היורשת מסיינט ג'ונס ווד, שלשחק איתו זה לשחק באש. ב"התמוטטות עצבים מספר 19'" הוא לוקח את הבוז צעד נוסף קדימה ולועג ללא רחמים לבת המוזנחת של הנובו–רישים, עד שהבוז של בוב דילן לבורגנית ב"כמו אבן מתגלגלת" הכביר נשמע מנומס. בעיני הפורמייקות מבית הלורדים, הסטונס, אכן, נראו כמו שואה תרבותית. מצד שני, חייו השל ג'אגר העידו על ההיפך בדיוק, כשהוא מתאהב בבת היפה למשפחת הברונים, מריאן פיית'פול. מצחיקים במיוחד הם השירים שג'אגר מקדיש למעמד הפועלים כמו "Factory Girl" ("משתה הקבצנים"), בו הוא ספק שר באהבה ספק יורד על הנערה העובדת מהמפעל עם הברכיים השמנות והקמטים על השמלה. כמה שטני אפשר להיות?

 

4. הסטונס ופוליטיקה

 

אחת המעלות הגדולות של הסטונס, שבגללה אני כל כל כך מחזיק מהם, היא החוש שלהם לריאליזם. בוא נתחיל בעובדה שכמו פראנק זאפה, הם חכמים יותר מהשאר בהשקפת העולם שלהם. הם כל כך ציניים ומתוחכמים, עד שגם השירים הפוליטיים שלהם היו הכי ממזריים. הפאנקיסטים האשימו אותם במכירה עצמית, אבל האמת היא שהסטונס מעולם לא היו מחויבים למשהו מלבד עצמם, הם אפילו לא יכלו להיות היפים. למעט ראיון אחד סהרורי של ג'אגר מ- 67', בו הוא מתחייב לרעיון של "תרבות הנגד", הסטונס תמיד היו נרקיסיסטיים ואגוצנטריים מכדי להאמין שיש פיתרון פוליטי אפשרי. והם מסבירים יפה ב"איש קרבות הרחוב", שהפוליטיקה של הצעירים ו"תרבות הנגד" של תקופתם אינה יותר מהדוניזם רגעי של אוהבי רוקנרול, כלומר שהכל שטויות – מה שהיסטורית הוכח כנכון. ב"תן לי מחסה" ("תן לזה לדמם", 69') הם כבר מודעים לקריסת האופטימיות של הסיקסטיז בשיר מופלא שמבקש מחסה ומעניק אותו במקביל. וכמובן, "You Can’t Always Get What You Want" ("תן לזה לדמם", 69'), שהעניק את התשובה לכל הצעירים של דורם, שמבקשים משמעות בעידן בו התקוות קורסות מול עיניהם. אומנם לא הכל אפשרי, מסביר להם ג'אגר, אבל לפעמים אתה יכול למצוא את מה שאתה צריך. כמה נכון.

 

5. הסטונס ודת

 

בעוד הביטלס נהרו אחרי המהרישי, פיט טאונסנד גילה את הבאבא שלו ובוב דילן גילה מחדש חדשות לבקרים את התנ"ך והנצרות ולהיפך, הסטונס, למעט גיחות קצרות ולא משמעותיות, נשארו נאמנים לרעיון שהעולם הוא ג'ונגל מטופש להפליא, והראו, כבדיחה שנדבקה אליהם לנצח, את הסימפטיה לרוע. האידיאולגיה התגלמה בשלמותה בשיר "סימפטיה לשטן" ("משתה הקבצנים"), בו ג'אגר מגולל אירועים היסטוריים בתולדות האנושות (מצליבת ישו דרך מלחמות הדת, המהפיכה הקומוניסטית, מלחמת העולם השניה, רצח קנדי) ולוקח על עצמו את תפקיד השטן. אפילו ז'אן לוק גודאר התרשם.

 

6. הסטונס וסמים

 

כלהקה שזכתה לקיתונות לעג (לא מוצדק) על האלבום הפסיכדלי "בקשתם השטנית המלכותית", כתב ג'אגר, לצד לנון, את שירי הסמים הגדולים של כל הזמנים: לא רק ש"משהו קרה לי אתמול" היה משירי האל.אס.די הכי מדויקים, אלא ש"גק פלאש המקפץ" (טריפ נונסנס על סמים והזנחת ילדים), "סיסטר מורפין" המצמרר, ולמעשה כל "אצבעות דביקות" (71') הוקדש למצב בו "הראש מלא בשלג". קוקאין? הירואין? כמו סקס, את זה הם חיו את זה עד הסוף.

 

7. הריפים

 

בראיונות שערכתי עם דני סנדרסון ויצחק קלפטר, בחרו שניהם בקית' ריצ'ארדס כאחד מעשרת גיטרסיטים הגדולים של הרוק. ובכן, לא בגלל שהוא טכני, כי הוא ממש לא, אלא כי הוא, אם לצטט את שניהם, "תמיד עושה משהו מעניין". וריצ'ארדס, לטעמי, הוא סוג של גאון, מאוד ספציפי לתחום שלו אבל עדיין גאון (הגאון הכי מוגבל?) – אחרת איך תסבירו שעשרים וחמישה הריפים הגדולים שלו, יכולים, ביום טוב, להיחשב כ- 25 הריפים הגדולים של הרוק.

 

8. השירה

 

ג'אגר יצא מאסכולת הרית'ם אנד בלוז הבריטית של תחילת שנות ה-60, שהיתה מלאה בזמרים פנטסטיים. אריק ברדון מהאנימלס ו-ואן מוריסון, למשל, נשמעו יותר שחורים ממנו, אבל ג'אגר דווקא הפך את החיסרון שלו ליתרון, כשהוא שומר על תפקיד השחקן, לא מתבייש במבטא הבריטי והופך את עצמו לליצן חצר נוסח שייקספיר, תופס סוג של מרחק מרגשותיו, לא נותן לעצמו להיכנס לזה ממש עד הסוף, אבל יכול, רק ככה, להפוך לשטן וגם לקבל תואר אבירות. יש משהו במרחק שהוא תופס ממקורות ההשפעה, ששמר אותו רלוונטי מכולם.

 

9. פופ בוהמייניזם

 

למרות כל האמור לעיל, הסטונס היו הרבה יותר מהמוזיקה שלהם. הם היו האחראים הגדולים לחיבור בין בוהמייניזם לבין תרבות הצריכה, ובמובן מסוים הם בין המסמלים הגדולים להיעלמותו של העולם הישן והשמרני.

 

10. עשרת האלבומים הגדולים

 

רוצים להיכנס עמוק יותר לעולמם של הסטונס? הנה העשירייה החשובה שלהם: "The Rolling Stones" (שנת 64') – אלבום הבכורה עם קלאסיקות אר-אנד-בי שזוכות ללבוש הכי כבד ורצחני שנשמע עד אז; "Out Of Our Heads" (שנת 65') – חיבור בין מוזיקת נשמה לבין רוקנרול, חוסר משמעות של תרבות המונים וטיול בלב משבר המעמדות הבריטי; "Aftermath" (שנת 66') – האלבום הראשון בו כל השירים הם פרי עטם של ג'אגר וריצ'ארדס, ומוקדשים לדקדנס מטונף; "Between The Buttons" (ההוצאה האמריקנית, שנת 67') – בלונד און בלונד בגרסה האנגלית; "Beggars Banquet" (שנת 68') – טריפ מיני בעזרת הדלתא-בלוז וצחוקים על הפוליטיקה הצעירה של תקופתם; "Let It Bleed" (שנת 69') – ההספד הכי סקסי לסיקטסיז; "Sticky Fingers" (שנת 71') – טריפ של מין וסמים, והסטונס מביסים כאן את הסבנטיז; "Exile on Main Street" (שנת 72') – סקס, כוח, הנאה ואהבה במקבץ שירים שלוקח שנים להבין; שירה חבויה, כלים בועטים, רק כאוס, תוהו ובוהו והארץ לא תשקוט; "Some Girls" (שנת 78') – סליזיות כאידיאולוגיה של בני שלושים ומשהו; "Tattoo You" (שנת 81') – הסטונס בני 38 וממשיכים את הטריפ בנבכי המוזיקה השחורה, כולל הפאלצט הכי סמוקי רובינסוני שנשמע מזמר לבן.