רוב, מתנדב מהולנד ששהה בראש-הנקרה בסוף שנות השבעים, הקים אתר אינטרנט עבור "בוגרי" ויוצאי הקיבוץ. כל מי ששהה בו במהלך חייו כחבר, כמתדב, כילד חוץ או כחניך בחברת נוער, מוסמן לצרף את שמו לאתר, לציין מתי שהה בראש-הנקרה, לספר על חוויותיו מאז ועל מעשיו כעת. עד היום נרשמו באתר כ- 150 אנשים.
גם ממרחק של עשרים ושלושים שנה, רובם מתארים את שהותם בקיבוץ כחוויה בלתי נשכחת. זיכרון לחיים. את שלושה השבועות, החודש, החצי שנה, השנה - תלוי כמה זמן שהו - הם רואים כמשמעותיים מאד בחייהם. עד כדי כך. המון געגועים, המון התרפקות, המון השתפכות נוסטלגית, המון הבעות צער בעקבות הידיעות על כך שהקיבוץ כבר לא מה שהיה: שחדר האוכל איננו מגיש עוד שלוש ארוחות ביום, שעל כל דבר צריך לשלם, שאין גרעינים ויש פחות צעירים, על דעיכת היחד, לעיתים קשה להאמין למקרא הדברים.
כל כך מעט זמן בקיבוץ, כל כך הרב משקעים חיוביים המשתמרים לאורך שנים. אפילו קטיף בננות בחורף, ביום בו מי גשם קפואים זולגים מהאשכול, מחלחלים מתחת למעיל, עבור דרך הגב מעד לתעלת הישבן כבעינוי המים הסיני - מוזכר באנחת געגוע; אפילו קטיף האשכוליות שבו נשרטו ונמרטו הידיים מהקוצים עד שנתמלאו סימנים אדומים, מתואר כפרק של שמחה. כל זה אמיתי? ואיך זה שממרחק של אוקיינוסים ויבשות אנשים כל כך מאוהבים בעבודות התובעניות והפשוטות הללו ובמסגרת החיים השיתופית?
כרטיס חינם לקצה העולם
לאתר של רוב גלשתי ערב נסיעתנו - של זוגתי ושלי - לאוסטרליה. העילה - מפגש בן שלושה ימים בסידני של חניכיי מקבוצת "הבונים" ששהו בראש הנקרה ב-1974 במסגרת שנת הכשרה. הרבה שנים התכתבנו על המפגש הזה, פינטזנו אותו, בכל פעם אמרנו בשנה הבאה. כמעט שלושים שנה היו צריכות לחלוף עד להוצאתו מן הכוח אל הפועל. כמה מהחניכים, היום כבר בסוף שנות הארבעים שלהם, החליטו להרים את הכפפה. עבורי, כמי שלא ביקר עדיין באיטליה וספרד, בטח שלא באמריקה ולא לדבר על הודו ותאילנד, נסיעה כזו לקצה העולם נראית משוללת כל הגיון.
אבל היה פיתוי - כרטיס הלוך ושוב שרכשו עבורי כמה מהחניכים לשעבר תוך הבטחה לטיפול מלטף במהלך השהות וכמובן - המפגש. ועכשיו הדילמה: אם לנסוע, מה פתאום לבד; ואם עד אוסטרליה, למה רק לשלושה ימים; ואם כל כך רחוק, אז למה לא גם לניו-זילנד. קיבלתי במתנה הגה? עכשיו לך תקנה מכונית.
בשהותם בארץ נהגו המתנדבים לשיר: "אנחנו מהתחת של העולם" (we are from the ass of the world), כך הם כינו באירוניה את היבשת הרחוקה שבתחתית הגלובוס. אבל בסוף כמעט כולם חזרו ל"תחת של העולם" שעליו נהגו ללגלג. עכשיו, אחרי כמעט שלושים שנה, מלא התרגשות, אני בדרך אליהם.
סלקומניה בדרך למזרח הרחוק
זה התחיל בשעה השלישית של הטיסה מאתונה לסינגפור. לפתע הופיע מיחוש קל בקצה האגודל. מיחוש קל, לא רציני. עוד כמה דקות והמיחוש חזר. הפעם בלוויית דקירה כואבת שאחריה באו גירודים חריפים מלווים בצריבות. היד נרדמה, הרגעתי את עצמי. כמו שכתוב בהוראות לנוסע, התחלתי להניע את הגוף. תחילה חלק עליון, אחר כך כפות רגליים ואצבעות. צוואר-כתף-רגליים-ידיים, צוואר-כתף-רגליים-ידיים. הכל במגבלות הזמן והמקום. הכאב נרגע, אבל לא נעלם.
הקאם-בק היה איום ונורא. דקירות כמו עקיצות דבורה. כמו שמן שנשפך, התחיל הכאב להתפשט אל עבר האצבעות האחרות של יד ימין. הבנתי שאין עוד מה להדחיק. המצב נואש. כשאוזן ימין התחילה לצלצל, הבנתי שזה לא הלב. הציפצופים היו מכל מין: מ"הבה נגילה" ו"תמתי סיגל סיגל" ועד פתיחות קצרות מסימפוניות של מוצרט ובטהובן. הכל בווליום מחריש אוזניים ומפוצץ ראש. זה נראה כמו התחלה של הסוף. ההיפוכונדר הרי איננו פוחד מהמחלה. הוא פוחד מכך שאיננו ידוע במה הוא חולה. חוסר הוודאות הורג אותו. אסור להשאיר לו מקום לפרשנות, כי הוא הולך ישר על הכי גרוע.
"מה קרה לך?" קראה זוגתי שהקיצה משנתה, "למה אתה רועד?" מבועת הצבעתי על הראש. "כמה זמן לא דיברת בסלולרי?" היא שאלה. "עכשיו זה כבר חמש שעות", עניתי. "אמרתי לך שאתה צרי גמילה", היא כעסה "ידעתי שזה ייגמר רע". יום אחד, כשיחפשו את הקשר בין הטלפו הסלולרי למצבו הנפשי והפיזי של האדם, וכשיגלו את נגיף ה"סלקומניה", אל תשכחו שזה התחיל אצלי. בחניה בסיגפור מיהרתי לחנות צעצועים כדי לקנות ווקי-טוקי. שיהיה לטיסה הבאה.
בדל סיגריה ברחוב סינגפורי
סינגפור עניינה אותי לא בגלל הפארק הבוטאני הענק על צמחייתו הנדירה; גם לא בגלל פארק הציפורים הגדול, או הרובע ההודי הססגוני. בוודאי לא בגלל הרכבל המרחף מאי לאי בגובה עשרות מטרים מעל פני הים. סינגפור עניינה אותי בגלל ההתפעלות של רבין ז"ל מן המדינונת הממושמעת ש"אין בה הסתדרות ואיגודים מקצועיים". תהיתי איך זה עובד. מהיכן הצייתנות של האזרחים. האם הסיפורים על העונשים הכבדים המוטלים על משליכי בדל סיגריה ברחוב, אמיתיים.
הדרך לקבל מקסימום אינפורמציה במינימום זמן, היא (כמובן) לנסוע במונית. "יש איגודים מקצועיים קטנים", מסביר הנהג, "אבל הם ממונים על ידי הממשלה ועושים את דברה. הממשלה מאד קשוחה ואין כאן בכלל אופוזיציה. מי שנתפס משליך בדל סיגריה או נייר, משלם על המקום קנס גדול". אם הוא היה יודע לומר זאת, ודאי היה מוסיף: "בלי בג"צ ובלי בצלם".
הסטיריליות הזאת בכל מקום, ה"יס סר, נו סר, יס סר, נו סר" הכנועים, מרגע מסויים מתחילים לעורר אי נוחות. דחיל ראבקום, תהיו אנושיים: תלכלכו קצת. תקללו קצת. תצעקו. מדינה זה לא חדר ניתוח. אז מה אם האנגלים כפי עליכם נימוס אירופי, אתם לא מבינים שזו רק פוזה קולוניאלית? באנגליה מזמן אין נימוסים כאלה. מצד שני, יש גזר. מאות פועלי נקיון ופחי אשפה על קילומטר מרובע. הכל נסרק כל כמה דקות ומנוקה טיפ טופ. בארץ טרופית צפופת צמחייה. בקושי מוצאים עלה יבש על הרצפה. הפארק הבוטאני כל כך נקי, עד שנדמה הגננים תופסים את העלים הנושרים עוד כשהם באוויר. אצלנו פארק כזה היה מזמן הופך לגן אירועים.
ניו-זילנד ארץ עלייה
בקרוב תיסגר השגרירות הישראלית בני-זילנד מטעמי תקציב ואורן אגמון (עין גדי), השליח התנועתי-קהילתי, יישאר כמעט לבדו בחזית ההסברה הישראלית, מול דעת קהל לא אוהדת ותקשורת שנוטה לצד הפלשתיני. הסברה וקשר עם הקהילה היהודית הוא העיסוק הנוסף שלו, לצד ריכוז קן הבונים - דרור באוקלנד, שבו 1220 חניכים. האם "שווה" לשלוח משפחה לניו-זילנד בשביל קהילה כל כך קטנה ובשביל קן תנועה שבארץ מחזיק אותו שינשין?
אגמון, הנמצא כאן עוד מעט שלוש שנים, סבור שכן. לדבריו חשוב לחזק את הקהילה, המונה כ-8,000 ונמצאת בתהליך גידול. מקור הגידול התורן הוא יהדות דרום אפריקה שמצבה הולך ונעשה קשה, ומשפחות צעירות מישראל. לדברי אגמון, ניו-זילנד הופכת לארץ "עלייה" ליותר ויותר ישראלים הבורחים מהאקשן המזרח תיכוני. הישראלים תופסים את מקומם של ניו-זילנדים רבים, העוזבים לאנגליה משום שנמאס להם לחיות בקצה העולם, רחוק ממוקדי האירועים.
מי שיש לו אקשן במזרח התיכון בורח לניו-זילנד. מי שמשעמם לו בניו-זילנד, בורח לאירופה. אחת היורדות שזה מקרוב באו מישראל לניו-זילנד היא בתו של גדעון אלף (איילת-השחר), שהיה כאן שליח בשנות השבעים. היא נולדה בתקופת השליחות וכבעלת אזרחות ניו-זילנדית לא היתה לה בעיה להשיג אישור הגירה לה ולמשפחתה, וכבר הספיקה לפתוח קפה קטן בניחוח ישראלי. ההגירה הישראלית הזו מביכה את אגמון. מצד אחד הוא לא שלם איתה, מצד שני הוא צריך לסייע לה במסגרת תפקידו ואפילו להיעזר בה במשימות הסברה.
הקרם של וולינגטון
לביתם של שלומים ואורן אגמון הגיע פיטר, פעם חניך שלי בראש-הנקרה כחבר בקבוצת הבונים, והיום איש עסקים מצליח. פיטר עשה עם רכב השטח שלו ("רובר") את כל הדרך מוולינגטון לכאן, מהלך עשר שעות נסיעה, כדי לאסוף אותנו לטיול בן שישה ימים באי הצפוני. בניגוד לרוב בני גילו בהבונים, ידע פיטר כבר בגיל 17 מה הוא רוצה לעשות בחיים: להיות קונדיטור.
ב-1974, כשהגיע לשנת הכשרה בראש-הנקרה, כבר היה פרח אופים. מהתנור במטבח הקיבוץ, שהנפיק בדרך כלל עוגות חנק, הוא הוציא דליקטסים. הבון-טון שלו היו הפחזניות: עם בצק דקיק, עמוסות במלית של קרם דה לה קרם. עדיף היה לנגוס את הפחזנית בביסים מנומסים, כדי שהקרם לא יתפרץ לכל כיוון. לפיטר יש היום שתי קונדיטוריות מצליחות והוא גם יבואן של מכונות אפייה. בנוסף הוא משמש נשיא איגוד האופים של ניו-זילנד. יש אירגון כזה. המפגש עם פיטר מעורר התרגשות מהולה בדאגה: התרגשות מהעוגות; הדאגה - גם כן מהעוגות, כלומר מהקלוריות שהן אוצרות בתוכן.
חארקה בנהרות ובנג'י
אומרים על ניו-זילנד שהיא ארץ כמו בגלויות. לא נכון, היא הגלויות עצמן. למי שהתרגל לראות כל כך הרבה צהוב וכל כך הרבה עשן, הירוק, האוויר הצלול, עדרי הכבשים הרועים בכל מקום, יכולים להוציא את העיניים מרוב קנאה. המים כאן בחינם והסכרים בנהרות, לצד הקיטור הבוקע ממעמקי האדמה, מספקים את כל תצרוכת החשמל המקומית. אין ארובות, פשוט אין. עם פיטר אנחנו חורשים את האי הצפוני לאורכו.
הרים, אגמים, צמחייה נדירה, הכל מכל בכל. טיול חמישה כוכבים. את המאמץ הוא משקיע בנו משום שלדבריו חש חייב, על השנה הנפלאה שהיתה לו בקיבוץ. למה הוא לא חזר לישראל? בין השאר בגלל הצבא. השירות הצבאי והמילואים הארוכים של אחרי מלחמת יום-כיפור הרתיעו אותו. אחר כך באה ההצלחה בעסקים והנושא ירד מהפרק.
הפסטורליה של ניו-זילנד, הביטחון הכל כלי והמחשבה ששום דבר רע לא יקרה כאן, מניעים כאן תיירות בעלת מקדם פחד גבוה. מתברר שאנשים זקוקים לחרדות, להזרמת אדרנלין לדם. זו כנראה הסיבה שארץ זו מולידה מיני פעילויות אתגריות שתפקידן לגרות את העצבים כמה שיותר. לאחר שיט נהרות בסירת סילון שעושה סלאלומים, חראקות וסיבובים 360 מעלות שעוצרים את הנשימה והופכים את המעיים, הציע לי פיטר לנסות גם את הבנג'י, המצאה מאד פופולרית של ניו-זילנד. הסברתי לפיטר שחבל להוציא על ישראלי שלושים דולר בשביל רגע של חרדה ופחד. מספיק שהוא עול על אוטובוס בארץ, או נכנס לקניון. בישראל האדרנלין הוא בחינם. אגב הבנג'י בניו-זילנד לא קופא על שמריו. מקפיצה לנהרות עוברים עכשיו לבנג'י ממסוקים כדי להרוויח עוד כמה עשרות מטרים, ויש גם בנג'י הפוך: קושרים אותך לחבל בגובה פני הקרקע, החבל, העובר דרך גלגלה, מחובר למשקולת ענקים וכשזו משתחררת, הגוף ממריא כמו טיל לגובה עשרות מטרים ונוחת חזרה. בסוף כל דרך יש תהום לאמיצים, כתב המשורר.