ראן דיימון ראן

דאג לימן יצר עיבוד נקי ונטול אופי לספרו של רוברט לדלום. שחר מגן על "זהות כפולה"

בין ג'יימס בונד של איאן פלמינג, ג'ק ראיין של טום קלנסי או ג'ייסון בורן של רוברט לדלום, עדיף פי אלף זה האחרון. לדלום, אמן ספרי המתח, מציע לעולם סוכנים שאינם גיבורי על, אינם קופצים ממגדלים או מפוצצים גשרים, אינם מעוצבי מוסר או מסותתי פנים, ואינם שוכבים עם כל מה שזז. אצל לדלום המרגל מתלכלך, מתעייף, מזיע, ולא תמיד גם תוקע, וזה, בואו נודה, נורא מעודד.

ב"זהות כפולה", המבוסס על ספרו של לדלום מ-1980, שכבר עובד בעבר לסדרת טלוויזיה, הסיפור כמו משיל מעצמו פריטי מידע, בזה אחר זה, כדי להישאר עם הדבר עצמו, נקי ומכווץ: מרדף. צייד אחד וניצוד אחד, כמו בטבע, כמו שצריך. בצמצום הזה יש משהו נפלא, אבל גם אותו צריך לדעת לעשות כמו שצריך, כדי להפכו מסתם מניירה להברקה. דייוויד מאמט, בסרטו "העוקץ הספרדי", עשה את זה, כמו כל דבר שהוא מפלרטט איתו, בתבונה. דאג לימן, במאי הסרט, ניסה גם, אך הצליח הרבה פחות ונשאר עם מרדף-לייט, יעיל, מדויק, מרוכז, אבל נטול אופי.

בכלל, לא נראה שמישהו שם רצה, ב"יוניברסל", להביא יצירת מופת. כאלה כנראה כבר יש לנו מספיק. אבל מישהו שם רצה גם רצה לשדרג את לימן ולהשקיע אותו בלבנו כז'אנריסט, כמקצוען לכל דבר. מי שהיה לרגע קצר מאוד במאי מבטיח שהגיע מהצד, מי שביים את "סווינגרס", שמוערך מדי בחוגים מסוימים, ואת "גו", שזכור לחיוב רק בשל שיבוצה של שרה פולי כקופאית טרוטת עיניים, נכנס כעת בדלת המרכזית.

 

כולם נראים בסדר

 

גיבור הסרט, שמוקדש לסופר המנוח שמת ב-2001, הוא מאט דיימון, שמוצא עצמו פצוע ומדמם בלב ים. כקדושים רבים אחרים גם הוא ניצל בידי דייגים, וכמו נולד מחדש על סיפונה של אונייה. הוא סובל מאמנזיה, אחת המחלות האהובות בקולנוע, ומנסה לברר את זהותו, להבין מדוע הוא יודע כל-כך הרבה שפות, למה הוא אלים, ומדוע, לכל הרוחות, יש לו אינסטינקטים של חיה נרדפת. מכאן הסרט אינו מציע דיון בשיכחה או באופן שבו הקולנוע יכול לשכתב זיכרון, ואולי אין צורך: לימן הוא במאי חסר סבלנות, ופניו לפאריז, שם התגורר הגיבור בעבר. לצדו רצה בחורה גרמניה, פרנקה פוטנטה – שחקנית מוערכת מדי לטעמי, מאלו שלכאורה מציעות משהו אחר - ולבסוף, אחרי הריצה והכל, גם הם, כמונו, גומרים בחופי הים התיכון, עם "טבע-נאות" וחולצת "פוקס". ואל תטענו ספוילר, כי העובדה שהשניים יעשו את זה בסוף באי יווני היתה כתובה להם על המצח.

העיבוד של לימן אינו צמוד למקור, אבל הוא שומר על היתרון הבולט שלו: אין חיתוך חד בין טוב לרע. אין אחד חתיך ואין אחד מכוער. כולם נראים בסדר, כולם מתלבשים לא רע. אחד תופס, שני נתפס, ולפעמים מתחלפים. בתופסת כמו בתופסת. ההתפתלות של לימן בנבכי הז'אנר מרשימה, אך אינה מספקת, ולא שאין דרך אחרת: "תעלומת אומגה" מ-1983 הוא סרט שמבוסס גם הוא על רומן של לדלום. שם, תחת ידיו המדממות של הענק סם פקינפה, עולים רגעים פיוטיים מנושאים דומים. בשביל רגעים כאלה צריך סבלנות, אך ללימן פשוט אין זמן.

 

מי לוקח: אפלק או דיימון?

 

ואולי לא ביעילות המעקרת של לימן קם ונופל העניין. אולי לז'אנר הזה ולנפלאות המלחמה הקרה - ולא משנה בכלל מי נגד מי ולמה, הקור אותו קור - כבר אין את הכוח שהיה להם בעבר. כי מלבד מרדפים יפים ברחובות פאריז נראה, לפחות מהצד הזה, שהעולם התעייף מכל אלה, והגיע גם זמנו של הקולנוע לקפל ציוד. גם אם מישהו טוען שעדיין יש מרגלים פה ושם, גם אם עדיין יש מתיחות-מה במסדרונות המטרו, וגם אם יש דברים שלא מדברים עליהם, מבחינתי העניין סגור. כי באמת, מישהו מאמין שמשהו מסעיר באמת קורה באירופה?

ועוד שאלה שצריכה להישאל, כי אין כיף גדול יותר מלעמת בין שני חברים: אז נו, מי עדיף - בן אפלק כג'ק ראיין ("כל הפחדים כולם") או דיימון כבורן? שניהם התחילו באותו מקום, שניהם הפציעו לאחרונה כמצילי עולמות, ושניהם מציעים אותה עילגות מענגת, אך מנצח יש אחד ודיימון לוקח בהליכה. לא בגלל שהוא שחקן ענק לדעתי. מעולם לא התרשמתי מ"הכישרון של מר ריפלי" נניח, אך דווקא פה, בסרט שלא דורש ממנו יותר מדי - וגם מכם לא - הוא נראה נאמן לעצמו מאי פעם כאיש שאישיותו נעלמה לה בים.

 

"זהות כפולה", תסריט: רוברט לדלום, טוני גילרוי, וו. בלק ארון, בימוי: דאג לימן, שחקנים: מאט דיימון, פרנקה פונטנה, כריס קופר, ג'וליה סטיילס