"מה היה אילו", או יותר נכון "מה היה אלמלא", הן שאלות שהדעת ההיסטורית איננה סובלת. התשובה עליהן היא – מתוך הגדרה – סתם אווילית. אבל הניסיון לנחש "מה היה אלמלא נרצח רבין?" אינו אלא היתלות באחד הפשעים המתועבים ביותר שבוצעו במדינת ישראל, כדי להפיץ את תורתו של המחנה שאליו משתייך הרוצח.
כזה הוא מאמרה של אמונה אלון, "מה היא מורשת רבין", שתערובת של חוצפה צרופה, צדקנות מתלקקת, דמעות תנין ובלתי-מספיק בהיסטוריה משמשים בו בערבוביה. אלון מצטרפת לרמזים העבים שנשמעו מפיו של ראש הממשלה שרון, עז-מצח לא קטן בפני עצמו, ומעזה לקבוע כי אילו חי רבין היום, היה בוודאי "מכיר בטעותו".
אני, לעומת זאת, לא אעסוק במה שעשוי היה להיות, אלא דווקא במה שהיה גם היה. ואלה העובדות: רבין נרצח בידי איש מחנה הימין, חובש כיפה, תומך המתנחלים וידיד המתנחלות. הרצח היה שיאו של מסע הסתה כנגד רבין וכנגד הסכמי אוסלו, שערכו הימין הקיצוני והימין הממוסד, רבנים שטופי משיחיות, תלמידיהם בהתנחלויות וסתם אספסוף נבער. לאחר הרצח נערכו בחירות שבהן ניצח בנימין נתניהו, האיש שעמד על המרפסת בכיכר ציון ולא ראה את הכרזות של רבין במדי אס. אס, שלא שם לב שהוא צועד בהפגנה ומאחוריו ארון מתים ועליו שמו של ראש הממשלה. מרגע בחירתו של האיש ההוא נעצר תהליך אוסלו. ישראל לא ביצעה אפילו פסיק אחד מהסעיף הכי נידח של ההסכמים עליהם חתם יצחק רבין. כתחליף, נפתחה מנהרת הכותל סלע קיומנו, נבנה הר חומה, ממשלות ישראל הכפילו את מספר המתנחלים, הטרור התפרץ, אוסלו מת והגענו עד הלום, מרוטי נוצות, מרוטי עצבים, מרוטי כלכלה ומרוטי תקווה, אבל עם ארץ ישראל השלמה. הרוצח הצליח להשיג את מטרתו ולהסיט את ההיסטוריה ממסלולה לשביעות רצונו המלאה. ושביעות רצונו של היושב בכלא באר-שבע – מה לעשות – היא גם שביעות רצונו של מחנה שלם, שאלון נמנית עליו. אלה העובדות.
ועכשיו באה גברת אלון, דודתה של מרגלית הר שפי, רעייתו של מנהיג מפלגת הטרנספר, ובלשון של דאגה מזויפת, תוך שהיא מתחזה למי שמבקשת לשמור על כבודו של המנהיג המת, מוחלת לו על שגיאותיו, "מעריכה" כי רבין היה בסופו של דבר מבין את הטעות הגדולה שעשה כשביקש להביא שלום על ישראל ועל פלסטין, ואולי בכלל מצטרף בעצמו ל"מולדת". "המלכודת שלתוכה הופל", היא קוראת בהתנשאות בלתי-נסבלת להסכמי אוסלו, כאילו היה רבין רפה-שכל, תינוק שנשבה בידי זדים. ועל-כן היא קובעת שאוסלו אינה מורשתו של רבין, אלא "מורשת ביילין" או "מורשת שריד", שהם כנראה אלה שהפילו את רבין התמים לתוך המלכודת הנ"ל.
שני הקשרים עולים במחשבה למקרא מאמרה של אלון. האחד הוא זעקתו של אליהו הנביא באוזני המלך אחאב "הרצחת וגם ירשת?", והשני הוא ההלצה המגדירה את שיא החוצפה בסיפור על הנער שרצח את הוריו וביקש רחמים מבית-המשפט מפני שהוא יתום. קודם רוצחים את מי שחתם על הסכמי אוסלו והיה אמור לבצעם; אחר-כך בוחרים לראשות הממשלה את מי שבטוחים שלא יבצעם; אחר-כך אמנם לא מבצעים אותם; ואחר-כך מייללים שהסכמי אוסלו היו אסון, כי תראו לאן הגענו.
הסכמי אוסלו היו רעים לא מפני שהם נתנו לערפאת להקים את "הרשות הטרוריסטית" כדברי אמונה אלון, אלא מפני שהם לא נתנו לו להקים מדינה, ומפני שהם לא סילקו את כל המתנחלים מהאדמות שנשדדו מהפלסטינים חזרה לגבולות מדינת ישראל, והותירו בכך את גורל העמים בידי הקבוצות הכי קיצוניות משני הצדדים. והסכמי אוסלו היו רעים מפני שאיש לא קיים אותם מעולם, בשני הצדדים. אבל הסכמי אוסלו הם מורשתו של רבין מפני שהשלום עם הפלסטינים הוא מורשתו של רבין, ומפני שרבין האמין שאוסלו היא הדרך לשלום. ושום מאמר צדקני ושום דמעות תנין ושום חוצפה ימנית, ושום "מה היה אילו" לא יוכלו לשנות את זה. שלושה כדורים מאקדח אחוז בידי חלאה שינו את העתיד. את העבר אפילו הם אינם יכולים לשנות.