זעקי ארץ אהובה

ליבם של ישראלים רבים עדיין לא ממש "מלא אהבה", בלשון המעטה, ואילו ליבם של פלסטינים רבים כבר מלא שנאה, אבל עדיין לא מאוחר לעצור את הטירוף

על פי מילון אבן שושן, הר געש הוא "הר המעלה וזורק לפרקים מתוך לועו מערבולת אש וחומרים לוהטים מבטן האדמה". אבל, בניגוד לאנשי המדע המומחים שיודעים הכל על הרי געש אך אינם מסוגלים להתריע על מועד התפרצותו, יהודים ישראלים רבים, רבים מדי, לא היו מודעים כלל לעובדה שאנחנו חיים לא על, אלא ממש בתוך הר געש. אלה שידעו לא חשו שהם פועלים בכיוון הנכון אבל בקצב איטי מדי, ואחרים הוציאו מסקנות שגויות או רדודות והכתימו ציבור שלם, ובכך רק הוסיפו לבה ללוע הטעון ממילא.

בראש השנה האחרון, לתמימותנו/היתממותנו/התעלמותנו/התחסדותנו וגם קצת רשעותנו, "נדהמו" רבים מאתנו לגלות שכל אזרח ישראלי חמישי הוא טיפה פוטנציאלית של לבה רותחת, שאותה אי אפשר להחזיר להר הגעש. מרגע לידתו ועד יום מותו, מקוטלג האזרח החמישי לתוך "מגזר". לכאורה הוא אזרח, אבל במציאות הוא נדחס אל מתחת לפני שטח הקיום האנושי המכובד. כי מה זה קיום אנושי, אם לא לקבל יחס של כבוד והערכה, זכויות אזרח מלאות ולא חלקיות או מותנות, והזדמנויות שוות לא רק על הנייר אלא בפועל, באופן מעשי ויומיומי, כדבר טבעי ומובן מאליו, בלי שתדלנויות פוליטיות או סיוע בג"ץ.

איך אפשר שלא לחוש בתסכול ובמצוקה האנושית-חברתית-פוליטית ותרבותית גם יחד של מי שנחשבים מזה עשרות שנים לחפצים חשודים או למטרות-דמות נלעגות, או במקרה הטוב לדוממים נסבלים ויצרני פולקלור? הלבה הרותחת שניתזה עלינו חשפה את ערוותנו המוסרית. אנחנו, היהודים הישראלים, שבבסיס התקומה הלאומית שלנו הצבנו את ה"מוסר והצדק" כנרות לרגלינו וכסמן עקרוני לקיומנו, נכשלנו במבחן המציאות וההיסטוריה.

אבל הסיפור הזה לא יכול להסתיים בגישה רגשנית. לא התלהמות לאומנית וגזענית ולא הכאה דכאונית על חטא הן שיפתרו את הבעיה. אם אין בוכים על חלב שנשפך, קל וחומר שאי אפשר לבכות על לבה שהתפרצה. אז במקום להתחשבן כמו הימין הנקמן או להתבכיין כמו ה"שמאל" המבולבל, כל אדם רגיש, חכם ואנושי, שליבו לא אטום מכולסטרול ומוחו לא מסויד, חייב להבין שהלבה שנשפכה לא תחזור לעולם לתוך לוע הר הגעש. היא רק תתקרר, ולבה שמתקררת הופכת לאבן בזלת, שאין קשה ממנה בסלעים.

הסופר הדרום-אפריקני השחור אלן פייטון כתב: "אני פוחד שביום שבו יתמלא ליבו של האדם הלבן באהבה, הלב שלנו כבר יהיה מלא שנאה". חייתי תקופה מסוימת בדרום-אפריקה בשיא האפרטהייד ואני יודע בדיוק למה התכוון מחבר הרומן הבלתי-נשכח "זעקי ארץ אהובה". נכון שליבם של ישראלים רבים עדיין לא ממש "מלא אהבה", בלשון המעטה, ואילו ליבם של פלסטינים רבים, משני עברי הקו הירוק, כבר מלא שנאה. אבל עדיין לא מאוחר לעצור את הטירוף.

דווקא עכשיו, כשהאמיתות האמיתיות מתפרצות בין "יום זעם" פלסטיני ל"יום זעף" ישראלי, כל מי שגורל הארץ הזאת יקר ללבו, חייב לשמוע עכשיו את זעקתה. והזעקה הזאת אומרת: שוויון ושיתוף אמיתיים במקום ניצול ודיכוי, חינוך לכבוד ולהערכה במקום התעלמות, זלזול וביזוי, חלוקת הארץ בהסכמה הדדית ולא בהפרדה חד-צדדית.

באורח סמלי למדי גיליתי השבוע, תוך עיון בספר יהושע, שהכובש היהודי הראשון של הארץ הזאת נקבר ב"הר אפרים, מצפון להר געש". אני מקווה שה"תגלית" הזאת לא תגרום לנהירה למקום וליצירת מוקד חדש של הזיות ואלימות דוגמת קבר יוסף, אבל יש לנו כיום הזדמנות לתת מנוחה רטרואקטיבית נכונה לעצמות הלוחם ושלום לנפשנו כולנו, צאצאי הכובשים והנכבשים גם יחד, וחוזר חלילה. זוהי זעקתה האמיתית של הארץ האהובה על כווווולנו, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, משני צדי הקווים המפרידים בינינו.

 

ראובן מירן, סופר