החיים באנפילד בעשור האחרון נעו בין ייאוש לקנאה, כזאת מהסוג שגרמה לאוהדי ליברפול כמעט לשלוק לעצמם את העיניים בכל פעם שדיוויד ג'יימס פספס כדור גבוה וגרם לעוד הפסד כואב למנצ'סטר יונייטד. רוי אוואנס בנה את הקבוצה אולי הכי רכרוכית שנראתה מאז ימיו של דון וולש בשנות החמישים, אותו מאמן אחרון שפוטר מליברפול אחרי שהגיע לחדר ההלבשה לאחר עוד הפסד מביש ואמר: "איזה יום נוראי. גם קבוצת המילואים הפסידה".
מאז זרמו הרבה מים בנהר המרסיסייד. מעבר לתעלה הגיע בשחייה ז'ראר הוייה ובנה באנפילד קבוצה ויקינגית עם סקס אפיל של פועלי נמל. אחרי אותה עונה מופלאה בה לקח את גביע אופ"א, הגביע האנגלי וגביע וורת'ינגטון, הוייה יודע שהוא חייב, אבל חייב להביא העונה אליפות ראשונה מאז ימי הבולדוזר רוני רוזנטל. אמנם גם אם יסיים במקום השני יסלחו לו, אבל סימנים ראשונים של חוסר סבלנות בהחלט יצוצו ובליברפול, כשמתחילים להראות לך סימנים ראשונים כאלה, אתה בדרך כלל יודע שאתה צריך לגשש אחר מקום עבודה חדש.
אז האם ליברפול, עם הכדורגל המכני עד חלחלה, יכולה לקחת אליפות במקום צפרדעי ארסנל, עם הכדורגל המהיר והאנרגטי שמצית את הדמיון כאילו שפכו עליו נפט? ובכן, למרות שבמקרים מסוימים הטבלה היא שקרנית פתולוגית, האדומים, בעזרתם האדיבה של אברטון (כן, דווקא הם) התיישבו להם בסוף השבוע שעבר במקום הראשון בליגה האנגלית. אין להם עדיין הפסד העונה, הם בקושי סופגים, ומייקל אואן מתעורר משנת הקיץ שלו ומתחיל להרשית בסיטונות. ואגב, הדבר שאולי מפתיע מכל בתקשורת האנגלית הוא שאף אחד לא אומר שמנצ'סטר יונייטד מועמדת לאליפות. אכן חזון אחרית הימים.
בכל מקרה, גם העונה יהיה קשה מאוד לשבור את העורף של ליברפול, אותה יחידה נפילית של רוצחים שקטים. לא בכדי יז'י דודק, השוער הפולני, הפך לשוער המשתכר ביותר באירופה יחד עם ג'יאנלואיג'י בופון. דודק, שאגב כמעט חתם בארסנל לפני שנתיים, הוא השוער הטוב ביותר בפרמייר ליג. אמנם בתחילת העונה היו לו כמה רגעים ביזאריים של פיזור דעת, אבל הוא התעשת על עצמו ובמשחקים האחרונים נעל את השער הרמטית, ואף סיפק כמה הצלות וירטואוזיות של חתול המחשב את קיצו לאחור.
לפני דודק משחקים צמד הבלמים המוצלח ביבשת מבחינת תיאום ואיזון - סמי היפייה וסטפן הנצ'וז. הבעיה היחידה שעדיין מעיבה על ההגנה היא האגפים. עדיין לא ברור מה בדיוק קורה שם. דז'ימי טראורה הזה הוא מגן או בלם או חוט דנטלי? מהו הוירוס המסתורי שאחז באבל שאבייר? האם מרקוס באבל יחזור להיות שחקן הרכב? האם ג'ון ארנה ריסה הוא מגן או קשר? ומה התפקיד שמייעדים העונה לג'יימי קראגר? ברגע שהשאלות האלה ייפתרו, והן יפתרו במוקדם או מאוחר, ההגנה של ליברפול תהיה אפילו יותר יציבה.
כולם דיברו בעונה האחרונה על כך שליברפול חייבת קשר יצירתי כמו פחמן דו חמצני למוח, כמה דברי הבל נשפכו כמו זבל לרחובות. אם אומרים שארסנל מציגה את הכדורגל של המאה ה-21, ליברפול מציגה את הקשר של המאה ה-21 - סטיבן ג'רארד. בהגדרתו הוא אמנם קשר הגנתי, אבל כדאי לשים לב שכשהוא משחק, רוב הגולים של הקבוצה - אלו שלא באים על ידי הוצאת חוץ של ריסה, נגיחה לאחור של הסקי והלאה, ואלו שלא באים בכדורי עונשין - באים דרכו. כמעט כל התקפה מתפרצת שמסתיימת בשער מתחילה ממנו. אין לפי השיטה של האדומים מקום לאותו "קשר יצירתי", כל קשר קודם כל עושה הגנה וזה האידיאולוגיה הטקטית של הוייה את תומפסון.
ברונו שיירו הצרפתי הובא על תקן אותו "קשר יצירתי", אבל כבר אחרי חודש הוייה אמר שהוא צריך ללמוד להיות יותר קשוח. שיירו הפנים והתחיל לעבוד על עצמו. מבחינת הוייה, לליברפול יש קישור אופטימלי המונהג על ידי דיטמאר המאן, אחד הקשרים הדפנסיביים הכי לא מוערכים (שימו לב – הוא לעולם לא מאבד כדור שנמצא לו ברגליים). ויש כמובן את דני מרפי שרק הולך ומשתפר. על ההתקפה כמובן אין צורך להכביר מילים. מילאן בארוש הוא כשרון גדול, אמיל הסקי תורם הרבה יותר מהגולים שלו, מייקל אואן כבר אמרנו, ולכל אלה שאומרים שאל האדג'י דיוף הוא כשלון, שרק יקחו לתשומת ליבם שהבן אדם מעולם לא היה סקורר ולא הובא על תקן של סקורר. הוייה בכלל ייעד לו תפקיד של קשר.
אז האם העונה תהיה העונה של ליברפול? בינתיים זה נראה ככה. לליברפול יש את כל מה שצריך, ויש לה אופי חזק ומנטליות של ווינרים, למרות השמטת אי אילו נקודות בפתיחת העונה. דומה שגם היא וגם ארסנל ימעטו לאבד נקודות, ואולי המפתח לתשובה יהיה בתחילת השנה החדשה: ב-29 בדצמבר ליברפול מגיעה להייבורי, חודש בדיוק לאחר מכן התותחנים יגיעו לאנפילד. דומה שמי שתצא משני המפגשים האלה כשידה על העליונה תהיה ככל הנראה האלופה. ואגב, אוהדי ליברפול עדיין לא מבינים מה דיוויד ג'יימס עושה בנבחרת אנגליה.