רשתות אלחוטיות נפרשות ב-PARC

פעם לימדו אותנו שבני אדם בונים מכשירים, היום הם כבר עושים את זה בעצמם

מכון המחקר של זירוקס בפאלו-אלטו הוא המעיין ממנו נבעו הרבה מהטכנולוגיות שהיום אנו מקבלים כמובנות מאליהן. בין השאר, שם המציאו בסוף שנות ה-70 את מודל הרשת המקומית אתרנט, שהפכה למציאות מסחרית בשנות ה-80 אחרי שאינטל ודיגיטל בחרו לתמוך בה כסטנדרט "פתוח". עכשיו עוסקים במכון הזה בפיתוח השלב הבא, הרשת האלחוטית "הטבעית". זה לא חדש לכם, בוודאי, שבהרבה מרכזי מחקר עובדים על רשתות אלחוטיות עם יכולת "תצורה עצמית". גם Bluetooth היא רשת מסוג זה, שאפשר לקרוא לו "קישוריות אד-הוק" או "קישוריות שקופה". הכוונה בכל המינוחים האלה היא דומה: מכשיר חדש שנכנס לטווח הקליטה של רשת קיימת יוצר אוטומטית קשרים עם כל שאר המכשירים, מחליף מידע בסיסי על פרוטוקולים ופונקציות, והופך לחבר ברשת - מבלי שמישהו צריך להתערב בצורה ידנית בהגדרות התצורה. טכנולוגיה דומה מפותחת ב-Sun תחת השם Jini וכמעט כל חברה שמכבדת את עצמה כבר הציגה איזשהו טריק חדש בתחום הלוהט הזה.

מה שחסר לכל היוזמות האלה הוא קישוריות אוטומטית ברמות הגבוהות יותר של מודל התקשורת. התקנים האלחוטיים מטפלים בשתי הרמות הנמוכות של המודל (מתוך 7 הרבדים הפורמליים), שעוסקים בטכניקה של העברת חבילות מידע בין משדר למקלט, ונוגעים בקצה של הרובד השלישי, בו הנתונים מקבלים משמעות יישומית. למשל, כאשר שני מכשירים המצוידים בממשק Bluetooth יוצרים קשר ביניהם, כל אחד עדיין צריך לדעת מה הפרופיל הפונקציונלי של בן שיחו. יש הבדל מהותי בין הפרופיל של מדפסת לפרופיל של טלפון סלולרי ובלי ידיעה מוקדמת של הפרופילים המכשירים האלה לא יצליחו להשתמש זה בזה. אפשר לוותר על שמירת הפרופיל של כל מכשיר בכל מכשיר, אם יוצרים "מטה-פרופיל", או פרוטוקול תיקני בו כל שני מכשירים יכולים להחליף ביניהם פרופילים לפני שמתחילה העברת הנתונים היישומיים. זה הרובד בו Jini, למשל, מנסה ליצור מכנה משותף בין מכשירים אלחוטיים שמתאגדים ליצור רשת "אד-הוק".

ב-PARC רוצים לעלות עוד רמה אחת גבוה יותר וליצור שפה בה מכשירים יכולים לתאר זה לזה את הפונקציות שלהם, גם אם הם חדשניים לחלוטין ונזקקים למילים חדשות כדי להגדיר פרופיל. הטלפון והמדפסת יכולים להחליף פרופילים שמתארים ספציפית את התכונות הידועות שיש לכל מדפסת (אבחנה, צפיפות נקודות, גודל נייר וכדומה) או לכל טלפון חכם (הפרוטוקול, קצב הסיביות וכו'). אבל איך מתארים לטלפון את הפונקציונליות של מכשיר חדש מסוג שעוד לא מוכר לו, למשל מקרן? לשם כך צריך "מטה-מטה-פרופיל", או תוכנה שאנשי PARC קוראים לה SpeakEasy.

הדבר מזכיר במקצת את המנגנונים שאמורים לתמוך בשירותי Web. כפי שזכור לכם מהרבה מאמרים שהוקדשו לנושא, השירותים נעזרים בשפה סטנדרטית כדי לשלוח ולקבל מידע, שפת XML. אבל שפה סטנדרטית לא מספיקה כדי שמבקש שירות וספק שירות יגיעו למכנה משותף לגבי מה בדיוק השירות עושה, איך מעבירים אליו בקשה שהוא יבין ואיך לפרש את התשובה שהוא ייתן - ואפילו יש צורך במנגנון פרסום באמצעותו נותן השירות מודיע על קיומו. בעולם של תקשורת אלחוטית שקופה יש צורך באמצעים דומים, כדי שכל מכשיר לא רק יגלה את קיומם של האחרים ברשת, אלא גם ידע לזהות אותם, איזה שירותים הם מציעים ואין משתמשים בשירותים האלה. קיט אדווארדס, מנהל SpeakEasy רואה בכך המשך ישיר של אחת המהפכות הקודמות שיצאו מ-PARC: תכנות מונחה-עצמים. כפי שהמודל ההוא אפשר לבנות תוכנות מורכבות ממודולים "ארוזים" (Encapsulated) לשימוש חוזר, כמו לבני LEGO, פרוטוקול SpeakEasy אמור לאפשר לבניית מערכות מורכבות ממערכות אוטונומיות, שיודעות לשתף פעולה על ידי התארגנות ספונטנית בתצורה הרצויה. מבחינה זו הרעיון לא מוגבל לתקשורת אלחוטית - כל מערכת חומרה תוכל "לבנות את עצמה" מרכיבים מודולריים, שיודעים לעבוד ביחד מבלי שהמשתמש יזדקק ללמד אותם איך לעשות זאת.